אָא סופיה ויעקב
אָא סופיה ויעקב מפי הבת נחמה לב
יעקב אָא נולד ב-10 באוקטובר 1900 באמסטרדם, שבהולנד. השם Aa נפוץ בהולנד.
אביו של יעקב היה שוחט.
בשנת 1917, לאחר הצהרת בלפור, כשהיה בן 17 הצטרף לתנועה הציונית שבהולנד.
התנועה עודדה את הצעירים לעלות לארץ ישראל. יעקב החליט להכשיר עצמו לפני העלייה לארץ ונרשם ללימודי חקלאות בכפר Twello , שבמזרח הולנד שם למד שנתיים. בזמן לימודיו התאמן בעבודה עם חקלאים הולנדים, וכך קבל מיומנות וידע רב בעבודות החקלאות השונות.
ב- 1920 כשהיה בן 20, היה בדרכו לארץ ישראל על סיפון האנייה "וילקנוס" שיצאה מאמסטרדם.
על הסיפון פגש יעקב שני חברים, וגם את אליהו קראוזה, לימים מנהלה האגדי של "מקווה ישראל".
שלושת החברים שכנעו את קראוזה לפתח שיטה חקלאית הולנדית חדשה לגידול ירקות. קראוזה קיבל הצעתם ואף אפשר להם לעבוד במקווה ישראל. לרוע מזלם השיטה לא הצליחה בגלל השוני באקלים והם נחלו אכזבה. הם אף חלו בקדחת, נחלשו והחליטו לשנות כיוון.
יעקב עבר לקיבוץ מרחביה ושם פגש את סופיה הלר, שלימים היתה רעייתו.
במקווה ישראל פגש יעקב את אפרים כהן מכפר הדר ומאז נפגשו דרכיהם של השניים במקומות שונים במשך השנים.
לימים גבלו שטחיהם של יעקב ואפרים, שהיו ברמתיים.
יעקב מעולם לא דיבר על נטיותיו הפוליטיות, אך שכניו סיפרו שהיה ליברל.
סופיה נולדה ב- 1891 בניו יורק, שבארצות הברית, ליצחק הלר. ביתם היה בית מסורתי-דתי.
שם הייתה חברה בארגון פועלי ציון. במסגרת פעילותה הכירה את דוד בן גוריון וידידתו הטובה של יצחק בן צבי ורעייתו רחל ינאית. הייתה ידועה כחברת מפא"י וקשרה קשרים עם ברל כצנלסון שהיה קרוב משפחתה.
לסופי 5 אחים ואחיות ורק היא עלתה ארצה ב- 1921. למרחביה.
אחריה הגיעה למרחביה, גולדה מאירסון – מאיר, לימים רֹאשָת הממשלה, ובין השתיים נקשרו קשרי רעות אמיצים. ב- 1922 אף העניקה גולדה מאיר לסופי, ספר במתנה.
ב- 1922 נישאו יעקב וסופי, בירושלים. ונסעו להולנד וארצות הברית כדי להכיר את משפחות בני זוגם.
ליעקב 4 אחים ששניים נספו בשואה עם נשיהם וילדיהם וגם האם.
בארצות הברית נרשם יעקב לקולג' ללימודי חקלאות בקליפורניה. התמחה בפרדסנות ובגידול עצי הדר. בתום לימודיו חזר הזוג ארצה.
הכשרתו החקלאית של יעקב בהולנד ובקליפורניה הוכיחה עצמה. תושבים מכל הסביבה באו להתייעץ אתו בענייני פרדסנות וללמוד ממנו .
ב- 1926 הגיע הזוג לרמתיים. והתגורר בדרך רמתיים 10, מקום מושבם של החלוצים והמייסדים הראשונים. בשכנות משמאלם היתה משפחת בינדר ומימינם קנטרוביץ ואחריה לרנר.
לכל מתיישב ברמתיים, הוקצה מגרש של 20 דונם לבית ולפרדס. יעקב אא קיבל את החלקה ליד חלקתו של עזרא בינדר בדרך רמתיים פינת רחוב הראשונים. הבית שנבנה היה בן שני חדרים, מטבח ומרפסת סגורה ששימשה בדרך כלל את אחד הילדים. שלושה ילדים גדלו בבית זה: נחמה 1930, יצחק 1931 ואליעזר 1932.
פרדסו המטופח להפליא של יעקב היה לשם דבר. הוא התמחה בגידול זרעים ופקעות של פרחים שונים, בעיקר של נרקיסים. הזרעים והפקעות שגידל יעקב נמכרו בארץ ובהולנד על ידי חברת "ארטן". חלקת הפרחים היפה בחצר, זכתה לטיפול מסור, מבוקר וקפדני.
ב- 1933 ערך השלטון הבריטי ניסוי ראשון בארץ בפרדסו של יעקב, שנועד למגר את הכנימה האדומה שפגעה בהדרים. שׂמוּ אוהלים שכיסו את העצים, החדירו גז ציאניד ואווררו את השטח, כך הצליחו להדביר את הכנימות האדומות. במעמד מיוחד זה הוזמן הנציב הבריטי לטקס הטיפול הראשוני בפרדס על פי השיטה החדשה שפותחה.
יעקב הוא שנטע את עצי הקזוארינות בשדרה שרחוב עין חי הרחוב הראשי בכפר מל"ל. כיום לא נותר אף עץ, העצים נעקרו כשנסלל הכביש החדש.
בבית לא הורגש מחסור מאחר ויעקב עבד. ב- 1922 – 1923, לימד חקלאות בבית הספר החקלאי שבמשק הפועלות בשכונת בורוכוב, שבתל אביב, בניהולה של חנה מייזל-שוחט.
מספרת נחה הבת: בספרה של שולמית לפיד "חוות העלמות", כל הדמויות, היו חברים של הוריי.
כעבור שבע שנים עברנו למושבה יוקנעם, שם אבי ייסד משק חקלאי לדוגמה שנתרם על ידי קבוצת מיליונרים הולנדים. בהיותנו ביוקנעם, בתקופת מאורעות 1936 – 1939, אמי הייתה חברה ב"הגנה" ועזרה לשומרים בהגשת מזון ומשקה לעמדות בזמן ההתקפות.
אמי-סופי, דאגה להנחיל לנו חיי רוח ותרבות. יחד עם ילדי השכנים נסענו עם אמא להצגות בתל אביב וצפינו בתיאטרון ילדים. כשבגרתי לקחה אותי להצגות, קונצרטים ואף לאופרות. היה לה חשוב עד מאוד שאהיה בת העולם הגדול. בגיל מאוחר למדיי ראיתי גם סרטים.
סופיה הייתה פעילה בוויצ"ו והרבתה בעשייה. הייתה חברה באגודת הצמחונים והטבעונים בארץ ועזרה רבות למשפחות נזקקות.
נחמה לב- הבת
נולדה ברמתיים, בשנת 1930.
למדה בגן ילדים של מרים צינמון ברמתיים, על הגבעה בה עמדה מסעדת "קם סון" הישנה. אתה בגן היו: דניאל בינדר, אליקים שחפ, יהודית בראון, מיכל גפני-אשל, נעמי לרנר-שקד, רבקה רוזנבלום-בר אל ואחותה גילה רוזנבלום-שוהם.
למרות שמשפחתנו השתייכה לגוש השמאל, ביתנו נשאר ליברלי בהווייתו. לא נשמעו בו דברים קשים שנאמרו בחמת זעם על הקבוצות השונות.
המושבה התפלגה לשני ועדים, בתי ספר היו שונים, אפילו בארות המים נועדו לימין ולשמאל. היתה חברת ההשקאה שפעלה מטעם הימניים ו-"מבוע" שהייתה שייכת לשמאלנים.
חינוך
ילדי רמתיים נרשמו לבית הספר בהתאם להשקפת ההורים - ממלכתי א' ברמתיים או לכפר מל"ל.
כשהייתי בת שש, נשאלתי על ידי הוריי, באיזה בית ספר אני מעוניינת ללמוד? ואני לא ידעתי להשיב, אמי הזכירה לי את שמות הילדים ההולכים לכפר מל"ל והילדים שנרשמו לממלכתי א'. ולפי שמות החברים בחרתי בכפר מל"ל. אהבתי את בית הספר בכפר מל"ל ונקשרתי לבנות שלמדו במחיצתי. הסתבר כי הייתי הילדה היחידה מרמתיים, בשכבת הגיל שלי, שלמדה בכפר מל"ל. בכל בוקר ליווה אותי אבא עד הבית השני שבכפר מל"ל ומשם צעדתי עם אחד המושבניקים ובתו לבית הספר. בית הספר עמד ברחוב הראשי של כפר מל"ל-רחוב יהושע בן גמלא, במבנה בן שתי קומות. המחנך ואיש הספר אליעזר שמאלי היה מורה בבית הספר.
חברי ילדותי היו מיכל גפני ואחותה צפורה, נעמי לרנר ובנות מכפר מל"ל, ירקונה וגני עם. הרבינו לשחק במשחקי הילדות הנפוצים כמו: ג'ולות, קלאס, מחניים וסימני דרך.
ב- 1942 נפטר אבא, יעקב והפרנסה לא הייתה מצויה בשפע. מאחר ובכל מאודי שאפתי ללמוד בסמינר למורות, נדרשתי לכלכל את צעדיי בתבונה רבה וגם לעבוד. התקבלתי כמדריכת נוער במועדון התלמיד והשתכרתי למחייתי 6 לירות בחודש.
כששאר הבתים חוברו לרשת החשמל , אמי, שנותרה אלמנה, לא יכלה לממן את עלות החיבור והתחברנו בשלב מאוחר יותר כנראה ב- 1945.
בשנים 1944 - 1945 הרחיבה אמי את הבית והוסיפה שני אגפים לבית שהושכרו לדיירים.
בשנת 42 – 44 למדה נחמה בפנימיית נהלל לא התחברה עם מקצועות הלימוד. היא חלמה להיות גננת ושינתה דעתה למורה. היא נרשמה ללימודים בסמינר לווינסקי ועברה לגור אצל המורה הראשונה ביוקנעם – גרוניה-גאולה ויהושע רבינוביץ' שבעלה לימים היה שר האוצר וראש עיריית תל אביב. היא המשיכה את לימודיה בגבעת השלושה.
עבדתי במועדון התלמיד של ויצ"ו והפעילות התקיימה בבית "מכבי הצעיר" בגבעת הכיבוש. בין חניכיי היו: אבינועם קריגר, יענקל'ה ברלוביץ, יהודית סופר-מילוא, חיים אמסטרדמר.
הייתי מדריכה בנוער העובד והלומד, במסיבת חנוכה שנערכה בסניף הנוער העובד, נכנסו מספר חברי מכבי במרוצה וכיבו את הנרות בחנוכייה. פעולה זו הסבה לי צער ומורת רוח רבה. למחרת הודעתי על התפטרותי כמדריכה. וכל זה רק בשל היותי לא מזוהה - לא לימין ולא לשמאל. ההורים הסיתו את ילדיהם לכבות את הנרות. נסעתי ללא שהיות לתל אביב למרכז ויצ"ו והסברתי את המניעים להתפטרותי. לא הייתי מוכנה להיות מדריכה.
בדרכי לירקונה ללמד תלמידה הייתי נסערת, ותהיתי ממה אתקיים עתה. הכסף מהמועדון היה חיוני ביותר והוא היה אמור לממן את עלות תשלומי שכר הלימוד בסמינר, דמי הנסיעות לתל אביב וארוחות הצהריים. הלימודים בסמינר היו משאת נפשי ועתה ניצבתי בפני שוקת שבורה. ההורים שהורו לילדיהם לבצע מעשה זה לא העלו בדעתם עד כמה משרה זו היא חשובה עבורי ומממנת לי כבת לאלמנה את דמי מחייתי. בעודי צועדת מהורהרת, בשביל המרכזי בירקונה בא לקראתי ראש הוועד, זטלנד, ובישר לי את בשורת חיי, כי אמש בישיבת וועד המושב הוחלט, שאתחיל לעבוד בירקונה עם כל שבע קבוצות הנוער העובד.
את היום המאושר הזה בחיי לעולם לא אשכח. "במקום בו נסגרת הדלת נפתח חלון" - מוטו זה הפך למציאות חיי.
בסוף 1947 התגייסנו, יריב אורן ואני לשמש כמדריכים בנוער העובד במגדיאל. המועדון היה בבית מועצת הפועלים שבדרך מגדיאל 35. ברמתיים היה המועדון ברחוב בן גמלא מקום בו נמצא בית הקולנוע, כיום, 2024, בית לתרבות מקומית.
תחת חסותי נמצאו 7 קבוצות ילדים מירקונה, גני עם ומגדיאל, 14 בוגרים ו- 10 צעירים,
רמתיים - בוגרים וצעירים וכפר מל"ל. יריב אורן הדריך ואימן את הקבוצות בספורט.
ב- 1947 - 1948 הייתי פעילה ב"הגנה". חבריי לנשק היו: חנה בן משה מירקונה, תמר מללי מגני עם, יפה בן חנן ממגדיאל, פנינה כברי מכפר מל"ל ופרומה ברינקר מרמתיים. המפקד היה נחמן קפלנסקי-קרני, בן רמתיים ולמד בכפר מל"ל, שלימים שירת כדובר צה"ל.
ב- 1948 – 1950, בתום לימודיה, בגיל 20 .הפכה נחמה למורה באפיקים ובשירותה הצבאי היתה מורה לכיתות א' – ב'. לא שירתי ככל הבנות בצבא מאחר ונחקק הסכם שבנות הסמינר ילמדו במקומות יישוב רחוקים בארץ.
ב-1950 שבתי לרמתיים ועבדתי בבית חינוך לילדי עובדים במגדיאל - בית הספר שפרינצק , מנהל בית הספר היה גבאי מרעננה. (כיום, 2020, מבנה בית ספר תל"י)
בשעות אחר הצהריים לימדתי במוסד לילדים של גברת שטראוס, ברחוב השחר. סייעתי להם בהכנת שיעורי הבית .
ב- 1951 נישאתי לגדעון לב. נסעו לאנגליה שם למד גדעון, הנדסת רדיו. כעבור שנתיים שבו ארצה
גדעון לב, סיפר כי היה עליו לעבור בחינה לאיתור תקלות ברדיו. המדריכים לימדו אותם שלב אחר שלב באיתור תקלות. גדעון הגיע לבחינה והוא נדרש לתקן תקלה. במקום ללכת לפי הספר, חשב בלבו והלך ישר למקור התקלה. כתמורה קיבל משרה לשבת לצידו של מפקד חיל הקשר במזרח הקרוב. כינויו של גדעון היה "כושי לבן", כי היה בלונדיני.
גדעון לב שירת בהגנה בחיל הקשר.
בשנים 1958 – 1964 לימדה נחמה בבית הספר ממלכתי א' ברחוב בן גמלא (כיום, 2020, בניין העירייה).
בשנת 1972 לימדה בבית הספר "הוד" ,שבשטח בית הנערה, עד יציאתה לגמלאות ב- 1998.
נחמה מתנדבת ב"איל"ן" מזה 26 שנה, כיהנה כיו"ר סניף הוד השרון את ישיבות ההנהלה ואת קבלת הפנים קיימה בביתה הפרטי, שהפך במהרה למיני "לשכת רווחה" ואבן שואבת עבור כל נזקקי העיר באשר הם.
גם היום לאחר שסיימה את תפקידה בראש הסניף, היא תורמת מניסיונה הרב.
ביוני 2016 זכתה נחמה לב באות יקיר איל"ן. נחמה היא אחת משמונה מתנדבי איל"ן אשר זוכים באות יקיר איל"ן לשנת 2016. את הפרס יקבלו במסגרת האסיפה הכללית של הארגון ובנוכחות הנהלת איל"ן, השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל ובני משפחה. שמעון צוריאלי מנכ"ל אילן: "נחמה הינה אישה רבת חסד הרואה בפעולתה למען הזולת זכות גדולה. על מסירותה יוצאת הדופן ורגישותה לכל אדם ובמיוחד לאוכלוסיית הנכים, מוענק לה אות יקיר איל"ן לשנת 2016".
עוזרת לארגונים שונים , כבני ברית וויצ"ו, אני נמנית עם ידידי בני ברית ונעמ"ת. לימדתי בני עולים בתקופות העלייה הגדולה. מסייעת בסתר לנזקקים. יומי גדוש בפעילות מבוקר עד ערב.
במרכז אמסטרדם ישנו בניין גדול הנושא את השם: "אָא". קבוצת הולנדים מיליונרים הזמינו את אבי להולנד וגמרו אומר להקים מכספם משק חקלאי למופת ביוקנעם ושאבי ינהלה. משק זה היה הראשון בארץ שנשא אופי פרטי. במשק גידלו פרות לתעשיית הגבינה, הוקמה מחלבה לתפארת, עצי פרי גדלו בהרים, הוקם לול, וענפי פלחה שיספקו מזון לפרות. עבדו שם מומחים עד 1942 שנה בה יעקב נפטר, החליטו לחסל את המשק, גם כי לא היה תזרים כספים בגלל מלחמת העולם השנייה.
בנוער העובד, נוצרו זוגות. קשר בין נחמה וגדעון טרם נוצר. הם ישבו באסיפה ודנו בכך שצריך לגייס אנשים נוספים למועדון. נחמה הודיעה שצריך להביא את גדעון ואמרו לה כי היא יצאה מדעתה הרי הוא ממפ"ם. נחמה אמרה כי היא תנסה לשכנעו. היא פגשה אותו ברחוב ואמרה לו כי היא מחפשת אותו והוא אמר כי הוא מחפש אותה. היא לצורכי הרדיו והוא לצרכי חיזור.
אחרי היכרות של כמה חודשים עם גדעון. הם החליטו למסד את הקשר וגדעון הצהיר שאם נחמה תצא עמו פעם אחת הוא ישא אותה לאישה והוא שאל אותה אם היא רוצה לנסוע עמו לאנגליה. נחמה השיבה – כן. ב- 13 בינואר 1951 היא נישאה לגדעון בחצר ביתו שברמתיים. הזוג נסע לסאוטהמפטון.
2 בנובמבר מגיחה לאוויר העולם הבת הבכורה אורי.
במרס 1953 הם שבים ארצה. גדעון שולב במשרד התקשורת ונחמה במשרה מלאה כאם. עדנה הבת השנייה נולדה.
אורי הבת – מורה לחליליות 30 שנה.
ב-12 בנובמבר מצטרפת תמר הבת השלישית. הבית הורחב לכבוד בואה של תמר.
יעקב אא נפטר בשנת 1942
סופי אא נפטרה ביולי 1974.
גדעון לב נפטר 19 בפברואר 1997 בן 67 בלבד.