לקראת ההצבעה בעצרת הכללית של ארגון האומות המאוחדות על חלוקתה של ארץ-ישראל בין היהודים ובין הערבים, קנה נחמן תמרקין מקלט רדיו. הוא מתח חוט חשמל ממרכז המושבה אל בית המשפחה, ובלילה ההיסטורי של 29 בנובמבר 1947 שמעו בני משפחת תמרקין את מניין הקולות באו"ם. כשהגיעו לשני שלישים, ידעו - ככל בני היישוב היהודי בארץ-ישראל - כי מדינת היהודים קום תקום. מייד לאחר שאושרה תכנית החלוקה, צלצל פעמון המושבה והתושבים נהרו לבית הכנסת שבמרכזה ורקדו שם שעות רבות.
למחרת פתחו הערבים באש על התחבורה היהודית, משום שהתנגדו לחלוקת הארץ. כך פרצה מלחמת העצמאות.

תמרקין נחלץ מייד להגנת המושבה, ואילו רעייתו, שהיתה מטופלת בילדים הקטנים, נשארה בבית, והבת הגדולה שושנה (לימים, מנצ`ר) שימשה עזר כנגדה. "לא הצטיינתי בתפקיד הזה," מספרת שושנה. "הייתי ילדה והיה עלי לחלוב את העז, לטפל בתרנגולות ולעשות קניות."
ימים מספר אחרי פרוץ המלחמה אמרה אמה של שושנה: "אני לא יכולה לעזוב את הבית. רוצי לצרכנייה וקני כל אוכל שתמצאי." כשהגיעה הילדה לצרכנייה, היו שם עשרות נשים. כשעה וחצי עמדה הילדה בתור ולכלל קנייה לא הגיעה. לאחר פרק זמן ממושך באה אמה לחנות בריצה, ובזרועותיה אחד התינוקות, אלא שהמדפים כבר התרוקנו ולא נשארו אלא כמה עשרות קופסאות של זיתים כבושים. לא היתה לאם בררה אלא לבקש מן הזבן-הקופאי: "תן לי את כל הזיתים." וכך אכלו במלחמת העצמאות בבית תמרקין זיתים כבושים בתור מנה עיקרית.
סמוך לאחר שאושרה באו"ם תכנית החלוקה, הותקפה מגדיאל בעצמה רבה מכיוון ביר עדס ופרדס שאנטי, ששם נפרסו מאות מתנדבים עיראקים מ"צבא ההצלה" שנחלץ מעבר לגבול הצפוני של ארץ-ישראל לעזרת הערבים הפלשתינאים. 10 ימים רצופים נמשכה המערכה - ואלה היו ימים של ירי בלתי פוסק וחרדה גדולה לגורל היישוב.
ההתקפה על מגדיאל התחילה ביום שישי בבוקר. היישוב לא היה מוכן למלחמה, ואפילו עמדות ההגנה לא היו מוכנות. העמדות שהוקמו על הגבול היו עשויות שני קירות פח ובאמצע חול, אבל אפילו לא הספיקו למלא חול עד למעלה.
הנשק שהיה במושבה היה ישן - היו יותר מ-60 רובים שנרכשו במרוצת השנים בכספי התושבים על-פי הוראת הוועד, היו כמה אקדחים, והיה הנשק של הנוטרים - 13 רובים קנדיים.
לאחר שהערבים פתחו באש, חולקה המושבה לשני קטעים: אחד מן המרכז דרומה, ועליו הופקד נחמן תמרקין; והאחר, מן המרכז צפונה, ועליו הופקד פסח פוטש.
יוסף פירסט קיבל עליו לסדר את התור לשמירה. כל 6 שעות היו מחליפים אנשים בעמדות, שכן באותה תקופה חשבו שאי אפשר להחזיק אנשים בעמדה פרק זמן ממושך יותר.
נחמן תמרקין היה בן שלושים-ושש כשפרצה המלחמה, כלומר קשיש מכדי להיות חייל קרבי, ואולם הוא קנה ניסיון רב בתור איש מחתרת. נחמן היה רוויזיוניסט בהשקפתו הפוליטית, אבל בימי המאבק בבריטים אמר לחבריו: "כשלוחמים בבריטים, אסור לנהל מלחמת אחים", ופרש מן התנועה הימנית ועבר לשורות ה"הגנה", אלא שבתקופת ה"סזון" הוא פרש גם מן ה"הגנה" לאות מחאה. ביום שישי שבו פתחו הערבים באש על מגדיאל שהה תמרקין באתר בנייה ברמתיים (שכן באותה תקופה הוא היה בנאי), והנה לפתע ראה להבות באופק ושמע יריות. הוא מיהר לשוב למגדיאל ושמע שערביי ביר עדס תקפו הכשרה של פועלי אגודת ישראל והעלו באש את הצריף שלה, שעמד במרחק כמה מאות מטרים מפאתי ביר עדס. המא"ז (מפקד אזור) של דרום השרון היה אברהם ארזי, ומפקד המקום היה זלמן תלם, אבל תמרקין לא ראה אותם בשטח באותו הרגע. בעודו עומד מול הלהבות עם שטיינשליפר, שעסק בענייני ביטחון, ניגשה אליהם בחורה אחת ואמרה: "אני הגזברית של הקיבוץ, ובצריף הזה נשארו כל הספרים שלי. מה עושים?" נכנס תמרקין לצריף הבוער, מצא את הספרים ואת הכסף שהיו שם ומסר אותם לידיה.
לאחר מכן חזר תמרקין הביתה ושכב לישון, שכן, כפי שהעיר לאחר המלחמה, "אויבינו לא נטו, למזלנו, להילחם בלילה והעדיפו ירי מעמדותיהם על פני הסתערות."
בשבת בבוקר באו אליו ואמרו לו שהערבים מביר עדס מגבירים את התקפתם על מגדיאל ואין עמדות הגנה. הנוער היה מגויס, ובמושבה נשארו רק קשישים חמושים ברובים ישנים ומתוגברים ב-8 אנשי חי"ש. "תנו לי בערב 10 אנשים עם טוריות, אתים ושקים," אמר להם תמרקין, "ונחפור עמדות." עם רדת הערב הוביל תמרקין את האנשים לפרדס, למרות האש החזקה שנורתה לעברם. תמרקין נתן הוראה לשניים מאנשיו לתפוס מחסה מאחורי עצים ולהקיש על פחים ריקים וכן להקיש באתים על טוריות כדי לעשות רושם שאנשים רבים נמצאים בשטח.
האנשים חפרו תעלות הגנה, מילאו שקים והקימו תלי-חזה להגנת הרובאים. עד הבוקר הוקמו 3 עמדות בגבול שבין מגדיאל ובין ביר עדס, בגזרה שבין מגדיאל ובין גני עם. את ירקונה לא הספיקו לבצר.
לפנות בוקר חזר תמרקין הביתה כדי לישון לאחר הלילה המפרך - אבל לא הניחו לו לעשות זאת. נאמר לו שמפקד "עמדת החזירים" (שנמצאה על גבעה אסטרטגית, בבית נטוש של שתי קומות, שגידלו בו במלחמת העולם השנייה חזירים בשביל הצבא הבריטי) לקה בהלם לאחר לילה של אש בלתי פוסקת של הערבים, שהתמקמו על גגות בתי האריזה בפרדס שבין ביר עדס לבין מגדיאל וירו בלי הרף ממקלעים ומרובים. תמרקין נתבקש לקבל את הפיקוד על האזור עד שיישלח מפקד מן ה"הגנה". פרק זמן אפוא היה תמרקין מפקד אזור מגדיאל, ירקונה, גני עם וכפר מל"ל. גדליה גל, הנער, היה הקשר שלו.
ביום שישי הראשון להתקפה על מגדיאל, בערך בשתיים אחר הצהריים, עלה על דעתו של יוסף פירסט שהאנשים יצאו בבוקר לעמדות בלי אוכל. הוא נחפז אל ביתו, ביקש מאמו שתכין סל מזון והלך לעמדה הקיצונית להתחיל בחלוקה. מתחת למזון שבסל הסתיר את אקדחו, משום שהבריטים עדיין היו בארץ-ישראל (רק באמצע מאי 1948 היתה צריכה לקום מדינת ישראל על-פי החלטת האו"ם). בדרך ראה פירסט טנדר של המשטרה הבריטית. הוא הטיל חפיסת שוקולד לעבר הסמל הבריטי, הסמל קלט את השוקולד והודה בחיוך, ויוסף המשיך בדרכו.
באותו היום בא חנוך דאום אל יוסף פירסט ואמר לו: "למשטרה הבריטית נגמרו הכדורים. הם מבקשים שניתן להם את הכדורים שלנו והם יחזירו לנו אחר-כך."
פירסט נתן לבריטים את הכדורים יקרי המציאות והסמל הבריטי ירה אותם לכיוון הכפר הערבי השכן - מתברר שלא כל הבריטים היו שונאי יהודים, וכל כדור שנורה לכיוון האויב קודם בברכה.
ערביי ביר עדס הציבו בבניין של שתי קומות, שניצב בין ביר עדס ובין מגדיאל, מקלע גרמני מדגם שפנדאו, שירה בקצב מהיר על הבית הקיצוני של מגדיאל. באו מן ה"הגנה" ובנו לפני הבית קיר מגן עשוי בלוקים, אלא שהקיר לא הועיל, וקליעים התעופפו בתוך הבית לאחר שחדרו בעד לחלונות ודרך הבלוקים. לאחר שהגג נהרס, ניתן אישור לפנות את האשה ואת הילדים לכפר סבא. הבעל נשאר במקום להשתתף בהגנת המושבה. לוחמי ה"הגנה", אצ"ל ולח"י יצאו לפעולה משותפת נגד הבית שממנו ירו. בניסיון הראשון ירד גשם שוטף, ולא היה אפשר לזחול בשלוליות המים. בגיחה השנייה נעשתה פעולת הסחה, ובחסותה הונח חומר נפץ והבית נהרס על הלוחמים הערבים שהיו בו.
פירסט היה צריך להצטרף ליחידתו ב"הגנה", אבל מפקד המחלקה שלו, אשר לוי, הסכים שהוא יבוא רק לאחר שתסתיים המערכה על מגדיאל. ביום שישי השני למערכה ראה יוסף קבוצה של לוחמים שיצאה למארב לפנות ערב, ובהם ישי פוטש. כשהבחין פירסט שישי אינו לבוש מעיל, מיהר לפשוט את ה"שינל" - מעיל צבאי אמריקאי ארוך שהגיע עד הקרסוליים - שלבש לגופו והושיטו לפוטש, אף-על-פי שפוטש היה נמוך ממנו. באותו הלילה נרטב פירסט עד לשד עצמותיו. מאחר שאחותו היתה חולה באדמת, חשב פירסט שהוא נדבק ממנה. במוצאי שבת אמר הבחור לחבריו במטה שהוא חייב ללכת לישון כמה שעות, אבל כשצלצל השעון המעורר הוא לא היה מסוגל לקום. כשמדד את חומו, התברר לו שהוא עלה ל-41.8 מעלות - זו היתה דלקת ריאות, שבאותם ימים נחשבה מחלה קשה היות שהאנטיביוטיקה לא היתה מצרך שכיח. עד שהחלים יוסף עברו 6 חודשים, ובינתיים נסתיים שלב המשבר במלחמה.
מהרצליה, מרעננה ומיישובים אחרים באזור הוחשה תגבורת למגדיאל. חנוך איביאן, אחד מאנשי התגבורת, נשלח לעמדת שכנובסקי, שהיתה מן העמדות הקיצוניות הממוקמות מול הכפר הערבי. בארבע לפנות בוקר נשמעו גניחות מפאת העמדה, והלוחמים מצאו את איביאן פצוע אנושות מרסיסי רימון-יד. בחור אחר מרעננה נפצע קשה מקליע שחדר מבעד לחרך ירי עשוי בלוקים.
בידי דניאל פסמניק, שהיה בפל"מ - פלוגות משמר שהוקמו במגדיאל - היה מקלע קל תוצרת פולין, שרבו בו התקלות והמעצורים. דניאל שכב בעמדה בקצה רחוב חנקין, במקום ששם נבנה לימים בית ספר תל"י. מול העמדה הזאת היה פרדס ערבי, ובינו לבין הכפר הערבי היה שטח הפקר. בלילה של היום הרביעי להתקפה יצאה יחידה של חי"ש (חיל שדה של ה"הגנה") מן העמדה הזאת לתקוף את עמדות האויב בביר עדס. צבי גרמן היה המפקד. מרמת גן הביאו מרגמות 3 אינץ` בתור נשק כבד. גם הרגמים באו מרמת גן. עם בני השרון שהצטרפו אליהם נמנה אריאל (אריק) שרון, שהיה באותה העת מפקד כיתה בחי"ש. באותו הלילה ירד גשם זלעפות והיחידה תעתה בדרך וחזרה בידיים ריקות. כששכך הגשם, שבו הרגמים ויצאו להתקפה. ולודיה שטיינשלפר, שכבר היה בן חמישים, יצא אתם בתור מאבטח, וזלמן פראם שימש עוזרו ("מספר 2") של אריק שרון - זלמן הגיש את הפצצות ואריק ירה. הם ניסו לפגוע בבית הבאר שבפרדס שמשם ירו הערבים, אלא שטווח המרגמה היה קצר מדי, ולכן יצא אריק עם יצחק גוראלי, מוותיקי מגדיאל, אל פאת הפרדס הערבי ומשם הפעילו השניים את המרגמה. לאחר שהוטלו כמה פצצות, חזר הכוח למגדיאל.
כשהגיעו אנשי מגדיאל לאפיסת כוחות ובאה תגבורת מן הסביבה, החליף תמרקין את התשושים ברעננים, אבל הוא עצמו לא עצם עין שני לילות. הוא שלח רץ אחר רץ אל מטה הפיקוד באזור וביקש שיחליפו אותו. "אני מתמוטט," הודיע. "אני `מת` לישון. אני עלול להחליט החלטות שגויות מתוך ערפול חושים!" ואולם דבריו לא זכו למענה. בסופו של דבר פנה אליו אחד מפקודיו, יקותיאל מינץ, שלא היה מפקד, ואמר: "אני אחליף אותך." תמרקין הלך הביתה, דאג לפנות את ילדיו לנתניה, ושכב לישון - על הרצפה.
למחרת אמרו לו שלא מוצאים את מפקד הקטע השני, פסח פוטש, שכבר היה כבן חמישים. לא היתה לתמרקין בררה אלא למלא את מקומו וכך הוא הוסיף לפקד עוד 3 ימים.
בשלב מסוים של המערכה על מגדיאל שמר רחמים בנימיני בעמדה מול כפר סבא הערבית, שגם בה נפרסו מתנדבים מ"צבא ההצלה" הערבי. רחמים וחבריו לעמדה ירו מרוביהם עד שהקנים התחממו והרובים חדלו לירות. ואולם מן הירי התלקח שדה שהשתרע בין עמדותיהם של היהודים ובין עמדותיהם של הערבים. אם בגלל הירי מן הקו היהודי ואם בגלל הדלקה נסוגו אנשי "צבא ההצלה" ושקט נשתרר בקו החזית. "אילו היו תוקפים אותנו, היו עלולים להיכנס למושבה," חיווה בנימיני את דעתו.
"אלה היו 10 הימים הקשים ביותר בחיי," סיכם תמרקין את פרשת המערכה על מגדיאל. בסוף אותם 10 ימים ברחו ערביי ביר עדס מן היישוב שלהם. כשנכנסו מגיני מגדיאל לאחת מעמדות הערבים, ראו שהרצפה מכוסה תרמילים בגובה רב - במשך 10 ימים לא חדלו הערבים לירות.