אלינסקי צבי ותנחום.
משפחת אלינסקי
כפי שסיפר מאיר אלינסקי-אלונים, בנם של דבורה ותנחום אלינסקי
צבי אָלִינְסְקִי נמנה עם שנים עשר מייסדי מגדיאל. הוא נולד בשנת 1877 בעיירה ברנוביץ' שבבלארוס. בברית המועצות לשעבר. היה מורה וגם עסק במסחר בדים.
גיטל-טובה, אשתו, נולדה בברנוביץ' ושם גם נקברה. היא נפטרה בשעה שילדה את הבת, טובה הקרויה על שמה.
שמואל זקיף בספרו מ"גלות למולדת " בעמוד 81 כותב על צבי אלינסקי: "צבי היה איש ישר ועקשן... הוא שאף להיות איכר ....כגון אלו שראה במו חייו בסביבתו ברנוביץ..... צבי אלינסקי ביקש לראות במגדיאל כפר".
תנחום אלינסקי (תָנֶיי-באידיש) הבן, נולד בשנת 1906 בעיירה ברנוביץ שבבלארוס. נשלח ללמוד בתיכון בווינה שבאוסטריה ובעקבות עלייתו ארצה הפסיק את לימודו.
ביולי 1924 עלה צבי בן ה-47 ארצה עם בנו תנחום בן ה-18 וגיטל- טובה בת ה-13. יום אחד ישב בבית קפה בתל אביב ובשולחן לידו הסבו עשרה אנשים שדברו ביניהם על האפשרות לנסוע לשכם לקנות פרות. תנחום שישב כתייר מן הצד שאל: "אני מבין בפרות, אוכל להתלוות אליכם?" אכן הוא התלווה אליהם וכך הצטרף למייסדי מגדיאל על אף שלא הבין מאומה בפרות.....
מגדיאל מוזכרת בכתובים כיישוב שביוזמת מייסדיו יחתור לעבודה עברית. עלייה זו התאפיינה כהתארגנות של משפחות ולא כמו בעליות השנייה והשלישית שעלו בהן גם חלוצים בודדים.
12 המייסדים הגיעו למגדיאל והגרילו את המגרשים. דודי, יהושע פסמניק ,קיבל את המגרש הראשון וסבא צבי את המגרש השני. יהושע פסמניק חזר לפולין כדי להביא ארצה את אשתו הצעירה מרים.
צבי השקיע 660 לירות מצריות וקנה 50 דונמים. הוא בנה בית, רפת ובה ארבע פרות ושלוש עֶגְלוֹת וכ-20 תרנגולות שטיילו בחצר.
מרים פסמניק הבחינה בשכן הצעיר – תנחום אלינסקי, וכתבה עליו לאחותה, דבורה בת מאיר ילידת 1914 שעלתה ארצה בשנת 1934. דבורה גרה אצל מרים ועבדה כמלצרית בבית הקפה של פרידמן בכיכר במגדיאל .שם הכירה את תנחום ,לימים בעלה.
בעונת הקטיף עבדה דבורה אחותה של מרים בפרדס והרוויחה 20 גרוש לשביעות רצונה. משפחת אלינסקי שילמה ליהודים העובדים בפרדס 20 גרוש ליום בעוד שבפתח תקווה השכנה, עבדו ערבים תמורת 10 – 12 גרוש ליום וליהודים שילמו שם 17 גרוש. שלושה גרושים היה הבדל גדול באותם זמנים.
החתונה של תנחום ודבורה התקיימה בבית סגל ברחוב דיזנגוף מול יריד המזרח (כיום "הנמל").לחתונתם הגיעו הוריה, מאיר וצפורה-רחל גולדשטיין, יחד עם שני בניהם מתוך 4 ארבעת ילדיהם: מתס-מתתיהו, ושמוליק-שמואל . האח והאחות שנותרו בפולין הושמדו בשואה.
הוריה של דבורה ומרים גרו עם אבי ואמי בצריף.
סבא צבי, שהיה סוחר בדים בפולין, החליט לגדל חיטה, וכך למעשה הפסיד את כל הונו. לא היה לו כל ידע בנושא וגם אדמת מגדיאל לא התאימה לגידול חיטה.
צבי התנגד לכל שכלול: להכנסת מים לבתים ולהתקנת מערכת ביוב מרכזית. הוא סבר שמים יש להביא בחבית עם עגלה מהבאר וכדומה... הוא דגל בעבודה עברית ובסידור משק עזר לפועלים.
באותה תקופה, כשנפטר אדם והשאיר חובות ובנו לא יכול היה לכסותם, נהגו לאיים לחלל את קברו וכך לאלץ את הבן לשלם את מלוא חובותיו במקומו. כשסבא נפטר דאג אבי תנחום לפרוע את החוב. הוא עבד כנהג משאית, אזרח בצבא הבריטי, וכך הגיע גם עד עיראק.
אני ,מאיר, נולדתי בשנת 1944 וסבי נפטר קודם לכן ולא זכיתי להכירו.
שני האחים, שמוליק ומתס, הקימו מספרה ברמתיים בבנין שבו היתה החנות של לוזוביק לכלי כתיבה. כיום שווארמה ליד תחנות האוטובוסים של אגד לתל אביב.... האחים ירדו מהארץ ולימים מתס חזר.
ביתו הראשון של צבי אלינסקי ברחוב סוקולוב נבנה בחלקו מעץ ובחלקו מאבן. המבואה היתה גדולה ומאווררת, והמטבח הקטן וגם המקלחת וחדר השינה היחיד היו בצריף. אחרי שנת 1944 נבנתה תוספת מאבן של שני חדרים ובקירות הושמה רשת לחיזוק. בית השימוש המשותף למשפחות פסמניק ואלינסקי, הוקם ברפת שמחוץ לבית. היה זה ביתן מעץ ובו בור, שעליו מושב מוגבה מעץ. נר מדונג צהוב הודלק לתאורה בשירותים.
בצריף גרו גם זמנית יצחק סיטי ואשתו-חנה לאחר חתונתם. דבורה נהגה לנסוע פעם בשבוע לתל אביב ולחזור עם מגבות של מפעל "רוזן", שנודעו כמותג מוביל באותה תקופה.
יום אחד הגיעה דבורה אלינסקי למכולת של מולר צוהלת ושמחה וסיפרה שזכתה ב-5,000 לירות במפעל הפיס. בכסף הזכייה בנתה המשפחה את ביתם מעל חנות שבה התגורר פחח, עולה חדש בשם לדרשטיין, שלימים פתח במקום חנות בגדים וגלנטריה.
אני זוכר את בארות ביר עדס לפני שנהרסו במלחמת השחרור. בור גדול וסביבו מבנים של משאבות.
בפרדסים הגדולים כדוגמת סקורחוד ודודין פעלו בארות מים פרטיות ובני דורי בוודאי זוכרים את קול הטיקטוק האופייני למשאבות אלו . אי אפשר לשכוח את קולות יללות התנים אשר העזו והתקרבו עד הבתים.
למעשה כל המושבה היתה פרדס אחד גדול. אני זוכר גם תמונות של כמה גמלים העוברים בשיירה ברחוב סוקולוב ואת הבריטים שבאו לחיפוש נשק בבית. בראותי שוטרים צעקתי: "הנדס אפ" (ידיים למעלה) , סוג של משחק ילדים באותם ימים.
כשנולדתי צפורה-רחל אמן של מרים ודבורה, הייתה עדיין איתנו, את שנותיה האחרונות עשתה בתחילה אצל פסמניק ואחר כך בנו לה דירת חדר בקומפלקס של פסמניק. היא נפטרה ב1958 בגיל מבוגר.
לדודי, יהושע פסמניק, היה חמור קפריסאי גדול וכשרכבתי עליו חשתי כמלך.... גדלתי בילדותי במשפחה מורחבת.
שני בתי קפה פעלו במגדיאל, אחד של חסיה זף ששימש בית קפה וחנות, והאחר אצל פסמניק, שתפעל אותו פרידמן, ושימש בית קפה ומסעדה. אמי עבדה שם תקופה מסוימת.
האטליז של יהושע פסמניק עבר לימים הסבה והפך לצרכנייה של חולי . הרפת של פסמניק נבנתה מאחורי הבית לכיוון רחוב טרומפלדור. את הפרות רעה באחו רועה צולע וקטוע יד מגיל עמל.
מאחורי הבית גדל לתפארת עץ תות גְּדֹל מְמַדִּים. הוא היווה, לנו הילדים , מועדון חברתי. העץ הענק הצל מפני השמש הקופחת ונתן בשפע פרי עסיסי ומתוק.
כמעט כל הזיכרונות מימי ילדותי קשורים בעץ העבות הזה. עצי התות נפוצו ביישוב עוד מימי העלייה הראשונה. פקידי הברון רוטשילד הם שיזמו ועודדו את גידול העצים למטרת הפקת משי.
בחצר שלנו גדלו עצי פרי כמו: גויאבה, שסק, תפוח עץ, שלא הצליחו בגלל התולעים.... אנונה שהייתה פרי ייחודי, שזיפים-מסוג סנטה רוזה. כשאבא הזדקן הוא חזר לטפח את עצי הפרי בחצר.
ליד עץ הלימון המתוק נהגו לכבס פעם בשבוע ביום קבוע. היו מציבים דוד כביסה על שני בלוקים והבעירו עצים מתחתיו. בילדותי יום כביסה היה חוויה של ממש.
בבית בישלו על פתיליה ולמקלחות של יום שישי חיממו מים על אש בחוץ. בימים קרים התחממנו במטבח.
במשק גדלו ברווזים ותרנגולות בלול. הזבל שימש לדישון הגידולים החקלאיים.
בתקופת הצנע הקמנו למחייתנו שובך יונים ואת היונים הראשונות צדתי באמצעות בוקסה, קרש וחוט, יצרתי מלכודת. בתקופת הצנע, 1949 - 1959 אחרי הקמת המדינה הנהיג דב יוסף, שר האוצר, פיקוח חמור. בגלל המחסור בבשר נהגנו להבריח יונים לקרובים שלנו בתל אביב שהוטמנו מתחת לכיסאי במשאיתו של אבא.
השוחט, יעקב בסר, גר ברחוב אוסישקין ולידו מורטת נוצות. תפקידי היה לקחת את העופות לשחיטה ומריטה.
כשנולדתי (1944) אבי, תנחום, נהג במשאית אמריקאית מדגם דודג' 42.
ביישוב פעל ארגון נהגי משאיות שמזכירו היה יחזקאל גולדברג (אביו של חבר הכנסת גדליה גל). המשרד מוקם ברמתיים ובו מצאו את לחמם: שלמה ליכט, מָלָח, בִּידוּר (אבא של שאולי דור-יו"ר ההסתדרות בשרון), משה גרינברג מאורון הסעות, אברהם ליפשיץ ועוד. הנהג צְבִיק פִינְקֶה, (בתו היא השחקנית נירה עדי) התגורר ברחוב חנקין ליד ביתו של הרופא דר בר נתן-ריזנפלד, שהיה רוכב על עגלה הרתומה לחמור. הוא היה בין הראשונים אשר רכשו מכונית ( קטנה מדגם רנו). בזמנו של אבי, נהגי המשאיות עבדו במרץ בעונה הבוערת של קטיף פרי ההדר. הובילו את הפרי לנמלים ביפו ובעיקר לחיפה . בקיץ הובילו המשאיות את המתרחצים, תמורת תשלום, לחוף הים בהרצליה ומכמורת. וכמו כן עסקו בפירוק מעברות והעברתן אל מחסני הסוכנות.
למרות שאני מבית חילוני למדתי בגן דתי ששכן מאחורי מגדל המים שברחוב אהבה .
ובשנה שלאחר מכן למדתי בגן הממלכתי שברחוב אסירי ציון .בכתה א' למדתי בבית הספר מזרחי וכשבנו את בית ספר שפרינצק 1952, עברו לשם כל החילונים . המנהל , א.הרמלין, התגורר ברחוב שמיר. הוא היה איש מאוד מיוחד שאהב להאזין למוסיקה קלאסית. לבר המצווה שלי העניק לי ספר על חייו של מוצרט.
המורה לספרות ,שושנה מרמתיים, אהבה מאד לקרוא ספרים. בילדותנו נהגנו ללכת לקולנוע במוצאי שבת. לפעמים ראינו שם את שושנה צופה בסרט כשהיא ישובה בשורה הראשונה וקוראת להנאתה ספר באמצעות האור שבקע מן המסך. ..אחת המורות הייתה שרה גייגר.
יעקב המורה למוסיקה, היה כָּנָר מחונן, שהטביע בנו את חותמו בחשפו את אהבתו הרבה למוסיקה. כולם זכו לשמוע אותו מנגן בכינור ולהאזין ליצירות נבחרות של קטעי מוסיקה קלאסית. שרנו גם במקהלה בניצוחו ובכלל הוא היה הרוח החיה בנושא ההצגות וחיי התרבות בבית הספר.
למדנו גם מלאכה וחקלאות עם המורֶה שֶבָח זילברמן שהיה גם המחנך שלי. מקצוע החקלאות היה בעדיפות ראשונה ונלמד מידי יום במשך שעתיים. גם נושא המכוורת נלמד במסגרת זאת. התוצרת החקלאית התקבלה בברכה בבית. אני זוכר גם את המורה רחמים רחמים וגם את המורה רפי, כל המורים היו מאוד מסורים והטביעו את חותמם על התלמידים.
התלמידים בכיתתי היו שושנה מוּלֶר, זוֹרָח טייבלום-שָדֶה שהיה שופט כדור-סל. בגיל 12 – 13. את בר המצווה חגגו לי בבית האיכר.
בתיכון למדתי בבית הספר כצנלסון שבכפר סבא.
הצטרפתי לתנועת הנוער העובד והלומד בגיל עמל, בהדרכתו של דני ברהום (לימים נהג אגד). מאוחר יותר הצטרפתי לקן רמתיים בהדרכתו של שלום נוי-נויהר.
בשנים 1950 – 1951 עלו מתימן ב"מרבד הקסמים" ומעירק – "עליית עזרא ונחמיה". למגדיאל הגיעו כ-3,000 עולים שהוקמה בה מעברת אוהלים ואחריה בדונים, שפורקו והועברו למחסנים בפרדסיה. פינוי המעברות נחשב לפרק נכבד וחשוב בהיסטוריה המקומית. במגדיאל הוא הסתיים מהר עם הקמת שיכוני העלייה. בשנת 1950 ירד שלג בכל הארץ השיטפונות והגשמים העזים הציפו את המעברה בגיל עמל ולא היה אפשר לגור שם. הילדים הועברו לבתי התושבים במושבה מגדיאל. גם בביתנו שהה אורח למשך כמה ימים. אחד מהילדים האלה הוא אברהם שַאוּוקָט-סייג. הוא התגורר במעברת גיל עמל ואחר כך ברחוב ששת הימים . תלמיד מעולה, מתמטיקאי מזהיר שעזב את התיכון בלחץ ההורים. בהמשך למד והתקדם ועבד בבנק לאומי.
בצבא שירתי בחיל האוויר ושימשתי כמדריך לזיהוי מטוסים.
בהמשך למדתי באוניברסיטת תל אביב במגמות: כלכלה ומדעי המדינה. ותואר שני בלימודי עבודה.
עבדתי במשביר לצרכן ברחוב אלנבי שבתל אביב והתמניתי למנהל השיווק של "משכית" בראשותה של רות דיין.
בהמשך עברתי לעסוק במסגרת השרות הציבורי ועבדתי 12 שנים במשרד הבריאות בנושא איכות הסביבה.
בשנות השמונים עברתי למשרד השיכון והתמניתי לאחראי לפינוי המָעָבָּרוֹת ושיקום השכונות. עסקתי בפינוי השרידים האחרונים של תקופת המעברות .
בשנים 2002-1991 כיהנתי כמנכ"ל בעיריית כפר סבא בתקופתו של ראש העיר יצחק ולד.
עזרתי להקים את "בית בכפר", ניהלתי את אחד הבתים של רשת "הדרים " לדיור מוגן. הייתי אמור לשכנע את המבוגרים, שהמקום אינו בית אבות אלא מעבר לכך
בשנת 1965 נישאתי ללבנה לבית יעבץ, נולדו לנו 3 ילדים: עידו, נועה ואורי. לימים זכינו ליהנות מ-5 נכדים.
אחותי, טובה , נולדה ב1937
אחי, יצחק נולד בשנת 1936 גר בערד. שניהם למדו במבנה של בית ספר מזרחי. טובה למדה בתיכון כצנלסון שבכפר סבא. יצחק למד בתיכון מקס פיין שבתל אביב.
לאחותי, טובה נולד בן, רן הגר בניו זילנד ובת שיר. היא זכתה ליהנות מ-6 נכדים. טובה עבדה בעיריית רמת גן וגרה בכפר סבא.
האח, יצחק נישא למיכאלה ויש לו 4 ילדים: צבי על שם הסבא, נאוה, זוהר ומירי. הוא גר בערד והוא נחשב למגדל הפטריות הגדול ביותר בארץ.
צבי, תנחום ודבורה טמונים בבית העלמין במגדיאל