זמן קצר אחרי שעלו האבות המייסדים על הקרקע, הלך לעולמו אחד מהם, אברהם זיו-אב, והוא בן 51 שנים בלבד. מותו זעזע את המושבה הצעירה ויצר צורך שעד לאותה העת לא נתנו עליו את הדעת: לקדש חלקת אדמה לבית עלמין. בספר הפרוטוקולים של מגדיאל אנו מוצאים את הרישום הזה, המובא כאן כלשונו, בלשון העברית שנהגה בימים ההם:

ביום הרביעי, ט"ז שבט תרפ"ז (19.1.27), בשעה שש וחצי לפנות בוקר יצא חבר המושבה אברהם זיו-אב מחצרו עם פרותיו והכניסן להמקום (לא רחוק מחצרו) שמשמה הן כולן הולכות למרעה. וכתום המלאכה הזו הספיק עוד להתאונן בפני הרועה שמרגיש לא טוב ותוך כדי דיבור נפל שדוד. תיכף הבהילו את החובשת (הגב` לוקצ`ר) וכל התאמצויותיה בעזרת הנאספים להשיב את רוחו היו לאל (הלב היה חלש מאוד). והרופא שבא מרעננה היה נאלץ לרוב דאבונו לאשר לנו את מותו של חברנו החביב והנעים.

מיד נתכנסו חברי הוועד לישיבה תכופה בהשתתפות רוב התושבים ומתוך שברון-לב ואבל הכריזו על ביטול המלאכה במושכה והשומר נשלח להפסיקה בכל פינות מגדיאל.
היו"ר מר ז`וכוביצקי עודד את הנאספים שלא להתיאש כי אנו בתקופת התחלת בנין המושבה שלנו ועלינו להתחזק, להתאמץ ולהמשיך את העבודה במרץ כפול ובעקשנות מרובה.
ה` שפיבק שבתי: צריך עתה להחליט על המקום הקבוע לבית-עלמין. נחוץ לעשות את כל המנהגים הכרוכים בעקב בית-קברות חדש.
כולם מביעים את רצונם שיביאו את המת לקבורה במגדיאל ולא בכפר סבא.
את החלקה 207 שעל-יד יער פסקל - שהיה מקום מושבם של מגורשי תל-אביב-יפו שגירשו התורכים - קובעים לבית עלמין, ואת המקום היה צריך לסדר ולגדור.
נבחרים שני אנשים, מר אידלשטיין יהודה המורה, ומר דאום ש` - לנסוע אל הרב בכפר סבא ולברר אתו את כל השאלות הכרוכות בקבורת המת הראשון. (הרב הרשה לקברהו במגדיאל כרגיל ולא להאריך בסידור הקבורה).

עד שעת הקבורה שולחים משמר הכבוד אל המת! 1) פריל ש`; 2) גרינברג ש`; 3) פלטינסקי; 4) שפיבק שבתי; 5) רוזנבלום רפאל; 6) יום טוב; 7) וינקלר ח`; 8) קולטון; 9) פירסט ל`; כל שלושה אנשים שמרו שעתיים.

סדר הקבורה. נבחרים שלושה סדרנים: פוטש, ספיבק יצחק וגולדברג.
אחרי שפריל וצודקה בעזרת אחד מכפר סבא טיהרו את המת, הוציאוהו בשעה 3 בערך אחה"צ מביתו (במיטה שנעשתה היום לשם כך) כשילדי בית הספר הולכים לפני מיטתו וזר פרחים חיים בידם עם הכתובת "בית הספר - לידידו!" על-יד בית הספר מספידהו המורה מר יהודה אידלשטיין ואחרי זה כל בני המושבה בנעריהם ובזקניהם, שאליהם נצטרפו גם מיתר המושבות, מלווים את המת לבית המועד לכל חי. על יד קברו הפתוח והטרי מספידהו מר ז`וכוביצקי, ראש הוועד, בתארו את המנוח כקרבן טהור שנלקח מאיתנו בעד חטאינו אנו (הלא תמיד לוקחים לקרבן את הכי טהור), שהשלום איננו בסרר אצלנו. האסון הזה הפתאומי צריך להחזיר אותנו למוטב ולהשכין את השלום בקירבנו ועלינו להמשיך את העבודה במשנה מרץ, שהיא ראש מאווייו של המנוח ז"ל. את הבעת השתתפותנו בצערה של המשפחה נבטא בצורת עבודה בציבור למחרת בנחלתו של המנוח.

ויבך כל העם בדברו!

כעבור 8 שנים, ב-1935, התעורר ברמתיים מצב דומה. אחד מתושבי המקום הלך לעולמו - ועדיין לא היה בית קברות ביישוב הצעיר. "היינו אנשים צעירים ולא חשבנו על התקנת בית קברות," סיפר יוסף קריגר בזיכרונותיו. לאחר התייעצות קצרה הוחלט שלא לשלות את המת לקבורה באחד היישובים הקרובים, אלא להקצות חלקת קרקע לבית עלמין ליישוב הגדל ומתפתח.
אחד המגרשים שנרכשו מאדמות עין חי, ממערב לכפר מל"ל, הוקצה למטרה זו. כעבור פרק זמן פנו מר שרק וד"ר סימון בשם תושבי רמות השבים וביקשו לצרף את יישובם לבית הקברות ברמתיים. היתה נטייה להיענות להצעה. באחד הדיונים המשותפים הודיעו נציגי רמות השבים שיש להם חברה קדישא משלהם והיא תשרת את תושבי רמות השבים. התעורר החשש שעלולים לצוץ חיכוכים בין שתי חברות קדישא הפועלות במקום קבורה אחד והועלתה הצעה לאחד אותן. ואולם התברר שהדבר לא ניתן לביצוע בשל מנהגי קבורה שונים.

על גבול בית הקברות של רמתיים היתה חלקה של שני דונמים שהיתה שייכת לאדם שנספה בשואה, ואנשי רמות השבים קבעו בה את בית הקברות שלהם.

שביל צר הפריד בין שוכני העפר בשתי החלקות. מנהגי הקבורה השונים לא הפריעו את מנוחת העולמים של המתים, אבל היה בהם טעם לפגם בעיני החיים.

באחד הימים נגול חיזיון סוריאליסטי בכביש הראשי שבמרכז רמתיים: הלוויה יוצאת דופן שבראשה מתנהל סוס רתום לעגלה שהמנוח מוטל עליה. ההלוויה התנהלה בכיוון דרום ואילו בית העלמין היה בכיוון צפון. מספר המלווים היה קטן יחסית (15-10 אנשים), ובלטו בהם אנשי "ועד שמאל". הם ליוו את המת למנוחת עולמים בירקונה. התברר שזה היה המשכו של המאבק בין שמאל לבין ימין, שתחילתו בחרם על בית הספר הכללי. מאחר שמזכירות הוועד הוותיק היתה מופקדת מן הבחינה המנהלית על בית העלמין, ומאחר שאנשי השמאל לא רצו לפנות אל הוועד הזה כדי להסדיר את ענייני הקבורה של חברם, הם החליטו לשלוח את המת לקבורה בירקונה.

החיזיון הזה לא נשנה. תושבי ירקונה לא רצו לעשות את בית העלמין שלהם למקום קבורה כללי, וגם בקרב אנשי רמתיים לא נמצאו תומכים להפרדה בין המתים.