המוסד הוקם באפריל 1941, ביזמתו של משה קול, שהיה בזמנו מזכיר תנועת הנוער הציוני. המוסד הוקם על אדמת הקרן הקיימת לישראל ותמכו בו "הדסה" ארצות הברית והמחלקה לעליית ילדים ונוער בסוכנות היהודית. בשנת היווסדו קלט המוסד ילדים שהצליחו להימלט מארצות שכבשו הנאצים באירופה. נקלטו בו "ילדי טהרן" שהגיעו ארצה מפולין דרך רוסיה ופרס. אחר-כך קלט המוסד יתומים ניצולי מחנות הריכוז וההשמדה. ועם קום המדינה - ילדים מארצות המזרח התיכון. קליטתם של בני נוער עולים בבית הספר החקלאי במגדיאל היתה נקודת מפנה בקליטת העלייה ביישוב.מנהל המוסד באותה תקופה היה שמריהו אלנברג, מנהל הגמנסיה העברית בלודז`, שבא ארצה בתקופת השואה. עם המדריכים במוסד נמנו לפחות שלושה ניצולי שואה, ולכן היה ביכולתם להבין לנפש חניכיהם. אחד מהם היה משה בייסקי (לימים, שופט עליון בישראל), שנשלח למוסד כדי לחנך צעירים להצטרף לאחת ההתיישבויות של העובד הציוני.

זהו אתר ולא רחוב.

המוסד החינוכי על-שם בן-ציון מוסינזון במגדיאל, שהוקם בשנת 1941, היה בראשית דרכו מוסד של עליית הנוער, וילדים רבים ניצולי השואה מצאו בו את ביתם. בשנת 1961 הפך למוסד חינוך מקצועי 

מקור השם: אישים מקומיים

בשנות ה-40 היה המדובר בקיבוצים אושה, תל יצחק, כפר גליקסון, ניצנים ומושבי עובדים שונים. כשבא בייסקי למגדיאל היו שם כ-250 צעירים ניצולי שואה שבאו במסגרת עליית הנוער, ובדרך כלל היו בלא הורים. הילדים בני 14-12 נשלחו לבית הספר הכללי במגדיאל והנערים (עד גיל 18) למדו במוסד. במוסד נלמדה תכנית לימודים מיוחדת, שכללה מקצועות של בית ספר עממי כדי להשלים את החסר.המוסד היה גוף נפרד מן המושבה, ומלבד בית הספר שבו למדו מקצת התלמידים שיכלו להיקלט במערכת החינוך הכללית - שמר המוסד על אוטונומיה. בני הנוער במוסד היו שונים מבני הנוער במושבה, בהיותם ניצולי שואה, והנוער שבמושבה התקשה למצוא אתם שפה משותפת. בקבוצה של בייסקי, שהיו בה 40 ילדים, היו רק שניים שהיו להם הורים ולשניים אחרים נותר הורה אחד בלבד.

כשהיו יוצאים פעם אחת בחודש בשבת לבקר קרובים (בשבתות אחרות היו טיולים או פעולות חברה), היו אחדים שלא היה להם קרוב לבקר אצלו, והם היו נשארים במוסד.בייסקי היה מבוגר מחניכיו ב-10 שנים בלבד, אבל הוא היה בשבילם אבא יותר מאח גדול. בכל קבוצה היתה גם מדריכה, שמילאה את תפקיד האם. המדריכים לא התיימרו למלא את החסר לחניכיהם מבחינת בית ומשפחה, אבל עשו כמיטב יכולתם לספק להם משענת.ילדי המוסד הלכו בבוקר לבית הספר וחזרו בצהריים למוסד. בני הנוער היו עובדים ארבע שעות בחקלאות ובשירותים, מלבד שעות הלימוד. היה צריך לדחוס בהם את כל מה שהפסידו בשנות המלחמה. היו מקצועות כמו תנ"ך, תולדות ישראל וידיעת הארץ, שהם לא למדו כלל בחוץ לארץ. מלבד זאת, היו גם פעילויות חברתיות. לא היו להם שעות פנאי מיותרות, ומדריכיהם לא היו מעוניינים שיבזבזו את זמנם ביצירת קשר חברתי עם החוץ. הקשר היחיד התקיים בלילות שבת, כשהיו במוסד ריקודי עם, ולפעמים היו משתתפים בהם גם בני נוער ממגדיאל, מרמתיים ומכפר מל"ל. משום מה נראה לעליית הנוער ולהנהלת המוסד שיש להשוות בהקדם האפשרי את רמתו של הנוער ניצול השואה לרמתם של הנערים והנערות הוותיקים בני גילם. "לא ידענו אז שאין דחיקת הקץ בחינוך, ולא היה לנו ניסיון מספיק בעבודה מסוג זה," הודה בייסקי כעבור שנים. "לא היו לנו כלים כדי להגיע לנפשם. בני החמש-עשרה והשש-עשרה היו מבוגרים בהרבה מגילם, מבחינת ניסיון החיים שלהם."

עם זאת, בסופו של דבר היתה עליית הנוער אחד המפעלים הגדולים שנעשו בארץ. בוגרי מוסינזון העמידו שני קצינים בכירים בצבא הגנה לישראל - תת-אלוף אפרים פיחוטקה-חירם ואלוף חיים נאדל; איש תקשורת - צבי גיל מן הטלוויזיה, ואחרים שהשתלבו בכל שדרות החיים בארץ. עובדי המוסד, למעט הצוות החינוכי - מדריכים בעבודה, בחקלאות ובשירותים - היו אנשי מגדיאל. עם רבים מהם, כמו מנהלת המטבח וחדר האוכל, רחל, יצרו החניכים קשרים חמים.במשק החקלאי גידלו ירקות ופרות, אבל בעיקרו הוא היה משק לימודי. הכוונה היתה לחנך להתיישבות העובדת. התוצרת שימשה לצורכי המוסד עצמו. בשנת 1962 שינה המוסד החקלאי את המגמה החקלאית והיה לבית ספר מקצועי תעשייתי שהיו בו גם לימודי תיכון רגילים. גם בני המושבה למדו בו עד להקמתו של בית-ספר תיכוני חדש.