העולים האיטלקים הגיעו לארץ בנובמבר 1940. על פי הסיפור הם בקשו להתיישב קרוב לתל אביב כי היו מחויבים להתייצב בתחנת המשטרה כמה פעמים בשבוע מכיוון שנחשבו לנתינים זרים....

`היקים` של רמת הדר ראו בקבוצה אפשרות לחזק את היישוב והציעו להם להיות חברים באגודה השיתופית. האדמות הוצעו במחיר נוח יחסית לאותה תקופה - חלקת אדמה ובית ב- 700 ליש"ט. המהנדס אוגוסטו בקי, אחד מהעולים, תכנן את הבתים ופיקח על הבנייה. כתשעה חודשים חיכו עד שיבנו הבתים כשהם מתגוררים בשכירות אצל שכניהם מרמת הדר. הבנייה נעשתה בהדרגה. הבתים הראשונים שנבנו היו המערביים: משפחות פאנו, בקי ולואיזאדא. אח"כ בנה גם גואסטאללה אך אשתו הרופאה לא רצתה לגור במקום מרוחק ללא מים וחשמל. אחרים, כמו משפחות הרטום ואוזיילי קנו חלקות שהיו שייכות לתושבי רמת הדר ובנו את ביתם באופן פרטי.

לפרנסתם הקימו משק משותף לגידול תפוחי אדמה, בננות ותפוחי עץ. בנוסף הקימו לול. ב1945, אחרי חמש שנים בהן הפסידו כסף רב בגלל חוסר ידע וחוסר מזל התפרקה השותפות והם פנו לכיוונים אחרים.

בשנת 1947, כשהסלים המצב הביטחוני באזור הנקודה המבודדת הייתה פגיעה ואף היו מחשבות לפנות אותם. אנשי תל דן סרבו לזוז ואוגוסטו בקי יזם הקמת עוד בית לארבע משפחות כדי לתגבר את הנקודה. פאולו פאנו הסתובב בין האיטלקים בא"י וארגן את "חברת תל דן". על המגרש של אוטולנגי בנו בית באופן חסכוני ופשוט ובו ארבע דירות קטנות. כמו כן בנו שלוש עמדות הגנה על המקום. הבית והמגרש היו שייכים ל"חברת תל דן", עשר משפחות שהשקיעו את הכסף לבניית הבית. ופאולו פאנו דאג להשכרת ארבע הדירות וגביית שכר הדירה. בנקודה נוצר הווי אופייני לתקופה: הגברים היו הולכים לשמור בביר עדס (ליד גיל עמל של היום) והנשים היו נשארות עם הילדים. גם הנשים עברו בהגנה קורסים של שימוש בנשק וזריקת רימונים ועזרה ראשונה.

(ערב ראיונות עם וותיקי היישוב, ערך מיכאל רובינזון רח` תל דן רמת הדר )