בני המקום נפלו בקרבות לא רק בחזית המקומית. באחד הלילות של חודש מאי 1948 עסק בעלה של הינדה זמיר-דיקהוף בסגירת הקיוסק שלו ואילו הינדה שכבה לישון. כעבור דקות מספר נכנס בעלה של הינדה לחדר השינה ואמר: "יש לך ד"ש מאחיך אליקום. הקבוצה שלו הגיעה לכאן. את לא צריכה לקום. אני אסתדר אתם לבד." הינדה לא יכלה להישאר במיטה. "אם הם יוצאים לפעולה בלילה, הם יוצאים להילחם גם בשבילי! למה שלא אדאג להם?" אמרה לעצמה וקמה ממיטתה, לבשה חלוק ויצאה. אחיה אליקום, שהיה חובש קרבי, חיבק אותה ואמר: "יש לי הרגשה קשה... מה לא הייתי נותן כדי להישאר בבית..."

"אל תדבר שטויות!" נזפה בו הינדה, אבל דמעות נקוו בעיניה.

"אני עייף כל-כך," אמר לה אליקום, ויצא.

היחידה יצאה ללטרון ואליקום לא חזר משדה הקרב. רק כעבור שנה וחצי הרשו הירדנים להביא את עצמותיו לקבורה בישראל.

6 מצעירי רמתיים, חברי "מכבי צעיר", שירתו בפלמ"ח, ובפרוץ המלחמה הועברו לנגב. דניאל בינדר נפצע בעלות רכבו על מוקש. עזר ויצמן היה בעת ההיא טייס קרבי בטייסת הנגב שאפשרה לקיים קשר עם הנגב הנצור. כשנחת מטוסו באחד היישובים, נתבקש עזר לפנות פצועים במטוסו. "איך נעביר אותם?" שאל.

אמסטרדמר עשה אלונקה מקנים, בינדר הושכב עליה והאלונקה הוכנסה למטוס ועזר הטיס את בינדר ל"הדסה" בתל אביב. בינדר היה, ככל הנראה, הפצוע הראשון בצה"ל שפונה בהיטס.

באותה הזדמנות נתן אמסטרדמר לעזר פתק וביקש ממנו שישלשל אותו לתיבת דואר. כעבור יומיים הגיע הפתק לבית הוריו של אמסטרדמר, ואמו מיהרה אל אמו של דניאל, שהיתה מודאגת מאוד משום שלא קיבלה כל ידיעה מבנה ימים רבים, והרגיעה אותה: "קיבלתי מכתב. דניאל בסדר. תוכלי לבקר אצלו בבית החולים."

ביום העצמאות תשט"ו (1955) העניק ראש הממשלה באותה העת, דוד בן גוריון, למושבה מגדיאל את "נס הקוממיות", כמו האות שניתן לקיבוץ דגניה. זה היה גילוי הערכה של המדינה לעמידתה של מגדיאל במבחן האש בתחילת מלחמת העצמאות. בתעודה שנלוותה ל"נס הקוממיות" נאמר: "וזאת התעודה בישראל כי המושבה מגדיאל היתה בלוחמי מלחמת הקוממיות ועזרה באמונה לניצחון צבא הגנה לישראל, ועל כן הוענק לה אות הקוממיות".