עם היווסדה, הוקם במגדיאל דואר על כל שירותיו, כמו בכל מושבה שכן הדואר בצריף שבמרכז המושבה. הצריף הזה עבר לימים גלגולים רבים - הוא שימש מרפאה, לשכת עבודה, ספרייה ומועדון - עד שפורק. את סיפור הדואר גולל יעקב פיינשטיין: את שירות הדואר המקומי ניהל שמואל יונה דאום, אחד המייסדים, שביתו היה הבית הראשון במגדיאל. שמואל יונה, שניהל את הדואר, בא לארץ מפולין. הוא הקפיד בלבושו, כשם שהקפיד בעברית השגורה בפיו - בהגייה ספרדית. גם את הדואר היה שמואל יונה מנהל בדייקנות ובקפידה. בשעות לפני הצהריים היה ממתין שהאוטובוס מתל אביב לכפר סבא העובר דרך מגדיאל יביא את שק הדואר החתום, שהכיל מכתבים, צרורות ועיתונים.

הדואר היה האמצעי העיקרי לשמירת הקשר בין המתיישבים ובין משפחותיהם שמעבר לים. לתושבים הראשונים לא היו קרובי משפחה בארץ, וכל מכתב הביא עמו את ההרגשה שאין הם בודדים. שמואל יונה היה פותח את שק הדואר החתום, מרוקן אותו על שולחן ומטביע על גב המכתבים את חותמת הדואר הרשמית הכתובה בשלוש לשונות - אנגלית, עברית וערבית - עם ציון התאריך. לאחר החתמת המכתבים היה שמואל יונה מתחיל למיינם לפי האלף-בית. בעת ביצוע העבודה הזאת הוא היה דרוך ולא ענה לאיש. בפיו היה עיפרון וארשת פניו היתה רצינית. לאחר המיון היה שמואל יונה פותח את האשנב ומתחיל לקרוא בקול את שמות האנשים המאושרים שקיבלו מכתב. באותה העת עדיין לא הייתה חלוקה של דברי דואר לבתים. תושבי המושבה שיכלו להתפנות ולבוא ותלמידים שגמרו את לימודיהם, עמדו צפופים בחדר ההמתנה הקטן או מחוץ למבנה, ענו ב"כן" אם הוקרא שמם וקיבלו את המכתב.
מעמד יומי זה שימש לא רק לקבלת מכתבים אלא גם למפגש חברתי. משרד הדואר היה נפתח גם בשעות הערב. שמואל יונה היה יושב מאחורי האשנב בזקנו המטופח, וכל חזותו אומרת כבוד וסמכות. בערב היו נעשים שירותי הדואר השונים, כגון מכירת בולים שעליהם דיוקן קבר רחל, מגדל דוד ומסגד עומר בירושלים. בשעות אלה, לאור מנורת הנפט, היה שמואל יונה מתעניין אצל המבקרים על מצב משקם ועל התקדמות ילדיהם בלימודיהם. עם התפתחותה של המושבה נפתח סניף דואר ובו מנהל ודוורים, ושמואל יונה פרש מעיסוקו זה, אבל בניו הוסיפו לעבוד בדואר.

(חשביה אריה, עיר הירוק, סיפורה של הוד השרון, הוד השרון, 1996)