הפועלים הראשונים, עובדי משק שיפר בכפר הדר, נזקקו לשומר כדי לבלום - ולו במקצת - את מכת הגנבות מצד השכנים הערבים. את התפקיד הזה מילא באותם ימים מוטקה חיטוביץ`, גבר גבה קומה ורחב גרם, שניחן במזג טוב ושהיה מיודד עם השכנים הערבים בני שבט אבו-קישק. אל תפקיד השומר התייחס בחרדת קודש, ועם זה האמין בחשיבותו של קירוב לבבות בין יהודים לערבים. את השכנים הערבים ראה כמבעד לעדשה ורודה ורומנטית, ואין פלא שביקש להידמות להם במובנים מסוימים. לעתים נהג לחבוש לראשו כפייה ועקאל, להתעטף בעביה ולדהור על סוסו האביר בדרכי העפר של המושבה. בהיותו חבר באגודת השומרים נפגש מוטקה לעתים קרובות עם שאר השומרים בסביבה, והיה יושב מוקסם ומאזין לאגדות העם הערביות ולמשלים שסופרו במפגשים אלה. הוא עצמו לא שלט בלשון הערבית, וצר היה לו על כך.

מתחילה הסתמנו יחסים טובים גם עם השבטים הערביים, אבו-קישק ואבו-פאיד. "באחד הימים," כתבה חנה קלריך, "כשראיתי את נשות הבדוים נושאות כדי מים כבדים על ראשיהן ממרחקים, ריחמתי עליהן והרשיתי להן למלאות את כדיהן מהברז אשר בקרבת הבאר." קלריך התכוונה לבאר הראשונה שנחפרה בכפר הדר. "כעבור ימים מספר, כשבאתי להדר לראות אם השתילים נקלטו ואולי אף התחילו לצמוח, פגשו אותי הערביות. הן כה שמחו לראות אותי, ולא היה קץ לתודתן על מה שעשיתי בעבורן בעניין המים."

בשלהי שנות ה-20 האמינו המתיישבים בכל לבם כי ישררו יחסים תקינים עם השכנים.
יותר מכול מצאו הילדים שפה משותפת. "בימי הילדות המוקדמת שלי כמעט שלא היו בהדר ילדים בני גילי," מספר יריב אורן, שנולד בכפר הדר (בשנת 1930) וגדל בה. "הילדים היחידים שהיו קרובים לי בגיל היו ילדי אבו-קישק. הייתי מסתובב אתם, נלווה אליהם ואל עדריהם, וגם בשבתות הייתי נוהג לבקר בבתיהם. מובן שלמדתי את שפתם והאזנתי כמוקסם לסיפוריהם. גם הם היו מבקרים בהדר - קונים ומוכרים דברים, ולפעמים סתם גונבים אותם. רוח טובה שרתה בינינו."
עדות לכך שלא כל הביקורים נעשו למטרות של קנייה ומכירה, מביא מוטה שחם (זמודז`ק), שבא לכפר הדר בהיותו בן שלוש (בשנת 1934). הוא זוכר שאביו, הרפתן זליג, החזיק תמיד עשב בחצר, מאכל לפרות. "נערים של אבו-קישק היו באים, מסתובבים בין הבתים, וליד הבית שלנו היו צועקים: `זליג, זליג`," הוא אומר. "אם לא היתה תשובה, הם היו נכנסים לחצר וגונבים במהירות את העשב."
השכנות עם הערבים ידעה עליות ומורדות. היו זמנים של מתיחות והיו ימים של שיתוף פעולה. גם לערבים היו פרדסים והם עקבו בעניין אחר מעשה ידיהם של השכנים היהודים, ולא פעם היו מוכנים ללמוד מהם שיטות עבודה חדשות.
השאיפה לשמור על יחסי שכנות טובה היתה כרוכה לא פעם בהשלמה עם מעשים פליליים. בראשית שנות ה-30, כשעמדו לטעת בכפר הדר את פרדסי קופר, הגיעו מכשירי הקרקע למסקנה כי כדי למנוע סחף בשל גשמי החורף יש לצקת קיר בטון. הזמינו זיפזיף ומלט, אבל כשעמדו הפועלים לפני ביצוע העבודה התברר שהמלט נעלם. 70 שקי מלט היו כלא היו. סיפרו זאת לבעל הפרדס, מאיר קופר, ולמוטקה השומר, ומוטקה הזמין את משטרת פתח תקוה. למקום בא הקצין רוזנשטיין, יליד זכרון יעקב, ועמו כמה שוטרים וגשש, ועד מהרה מצא הגשש בוואדי שליד הפרדס סימני מרבץ של גמלים. העקבות חצו את הוואדי והוליכו עד למאהל של הבדוים משבט אבו-פאיד ומשם לעבר אוהלי השבט של השיח` שאקר אבו-קישק. בשלב הזה ביקשו השוטרים שלמונים כדי להמשיך בסריקה, ומשסירבו התושבים היהודים למלא את הדרישה הזאת, נפסק החיפוש. בתגובה למחאתו של השומר: "למה ? הרי יש עקבות ברורים!" השיב הקצין בכעס: "בגלל כמה שקי מלט כדאי לשבש את היחסים הטובים עם השיח` אבו-קישק?"
באותו הלילה יצקו גג לאחד מבנייניו של השיח`. את שקי הנייר שבהם היה המלט שרפו ולא נשאר זכר למעשה - ובכך תמה אותה פרשה.