השומר הראשון במגדיאל היה משה עמיקם, כך כותב שמואל זקיף בספרו: "גולה ומולדת": "שומר ביישוב הגובל באדמות של ערבים חייב לדעת ערבית, וכך נעשה עמיקם למתווך ולמנהל הפוליטיקה עם השכנים. הדבר היה כרוך בסכנה, היות שבחור צעיר חם-מזג עלול עוד לסבך את היחסים. לא אחת פרצו מריבות עם הרועים על אדמת המושבה, והיו מקרים שעקרו את היתדות שסימנו את הגבול. היה צריך למצוא תמיד דרך ליישב את הסכסוך בדרכי נועם ככל האפשר.
באלול תרפ"ו, אוגוסט 1929, מצא השומר יתדות גבול אצל ערבי, תושב הכפר ביר עדס. השומר התלונן על כך במשטרת פתח תקוה וזו עצרה את הערבי. המאורע הזה גרם להתחדדות היחסים בין הכפר ובין מגדיאל".

כיוון שזקיף לא היה מעוניין בהחרפת הסכסוך, הוא הורה לשומר להציע לערבים לנהל שיחות שלום. לאחר שנתקבלה תשובה חיובית נועץ זקיף ביהושע חנקין והוא לימד אותו איך לנהוג:

  • עליו להיזהר שלא להראות סימני חולשה משום שהערבים מכבדים כוח ואומץ לב ובזים לחלשים.
  • עליו לקבל את משלחת השלום של הערבים בגבול מגדיאל בשעה קבועה, ומשלחת של מגדיאל תבטיח את שלומה של המשלחת הערבית ותלווה את האורחים עד לאוהל שבו התגורר זקיף בעת ההיא. 
  • הנציגים הערבים יתקבלו בתנאי שיודו מראש שהם מכירים בגבולות היישוב היהודי ובאשמתו של הערבי שעקר את היתדות - שהיו סימני הגבול. רק אז ינהל זקיף משא ומתן על העונש שייגזר על העבריין, על שחרורו ועל ביטול התלונה שהוגשה נגדו במשטרה.

וכך היה. נקבעו מועד ומקום למפגש, ונכבדי היהודים קיבלו את נכבדי ביר עדס על הגבול וליוו אותם לאוהלו של זקיף. הוכנה תקרובת, אבל הערבים סירבו לשתות את הקפה השחור שהוגש להם בנימוק שכל עוד לא באו הצדדים לידי הסכם, הם נחשבים לאויבים - ושתיית קפה עם האויב אסורה. זקיף פתח את המשא ומתן לפי הנחיותיו של חנקין והציג לפניהם את תנאיו. הערבים שמעו, התייעצו ביניהם וענו שאין להם ייפוי כוח לקבל את התנאים ועליהם למסור אותם לאנשי כפרם  ולכן רק מחרתיים יוכלו להשיב דבר. וכך נקבע אפוא מפגש שני.

לאחר שהתייעצו בכפר הסכימו הערבים לקבל את התנאים, והמשא ומתן החל.
 זקיף פתח ואמר :

  •  היהודים אינם דורשים עונש כספי;
  • היהודים מוכנים שלא להגיש תלונה נגד העבריין בתנאי שהוא יישפט אצל נכבדי הכפר שלו, והם יענישוהו:
  • מכאן ואילך לא יביא סכסוך בין הרועים והשומרים לידי מכות ומשפטים, אלא יובא לפני ועדה משותפת, והשיח' של ביר עדס ויו"ר הוועד של מגדיאל יסדירו ביניהם את העניין משום שהיהודים מעוניינים בשלום.

הערבים ציפו שאנשי מגדיאל ידרשו קנס כספי, והוויתור על הדרישה הזאת עשה עליהם רושם עז. לאחר התייעצות ביניהם הודיעו הנציגים הערבים שהם שמחים לקבל את ההצעה. בפעם הזאת הם שתו את הקפה שהוצע להם וגלגלו שיחה ידידותית שהתמקדה בהידוק היחסים בין השכנים.
הוחלט לערוך טקס כריתת-שלום, "סולחה", כדי שכל בני הכפר ידעו שעליהם להימנע מסכסוכים עם שכניהם היהודים.

לאחר ההתפייסות הזמינו הערבים את המגדיאלים ליום כלולות שחגגו בכפרם אותו זמן וחברי הוועד הביאו מתנה: עגל בן שנה. נכבדי הכפר הערבי עמדו בגבול להקביל את פניהם, הנשים קיבלו אותם בשירה, והשיח' הזמין אותם לאוהלו ושם כובדו בקפה.
אחר-כך השתתפו גם הערבים בחגיגות ט"ו בשבט שהתקיימו במגדיאל .

ערביי ביר עדס עבדו אצל המגדיאלים ואף היו רוכלים במרכולתם: ירקות, בדים ועוד

היו אף מקרים לא נעימים כאשר היו ערבים חודרים בלילות בחסות החשיכה ומנסים להשחית ולגנוב ציוד של תושבי מגדיאל. כמה מקרים כאלה נגמרו ברמח, אחד מהם היה מרדכי צוקרמן מרחוב המגן של היום, ששמע רעש בחצר וכשיצא והתנגד נרצח על ידי הפולשים.

ערב אחד נתקלו מגדיאלים במארב של ערבים, ברחוב המגן , אחד נהרג והשני, משה יעקובי נפצע.

ב-1938, נרצח צבי ליפשיץ באזור רחוב שביל התפוזים, צבי הוא ההרוג הראשון של מגדיאל.

צלפים ישבו בביר עדס ואיימו על כל מי שנראה לעין.

ב-27 בפברואר 1948 נרצח עזרא ספיבק שהיה בדרך אל הפרדס נתקל במארב ונורה. מותו היה  הגורם הראשי לפתיחתה של מחמת העצמאות של מגדיאל. מלחמה שערכה כ-10 ימים ובסופה ננטש הכפר הערבי והשקט בא על מגדיאל.

רשמה: שמחה קליין. הצריף הראשון,