רמת הדר

בשנת 1932 התיישבה על הגבעה משפחת לוי, דר` יצחק ומטילדה ושני בניהם, אברהם ושמעון. (לזוג היתה בת שנפטרה עוד בצעירותה).

לימים בשנת 1938 הפך המקום ליישוב רמת הדר, ביוזמתו של אריך-בנימין מוזס (1896 – 1944), שיזם גם את הקמתם של רמתיים ורמות השבים. הוא נעזר בתמיכת חברת "ההעברה" שעמה חתם באפריל 1937,  חוזה על הקרקע שרכש מבעלי פרדסים יהודים מדרום לכפר הדר.

על השטח הזה נמצא היום קניון עזריאלי ומערבה ממנו. בעלי אותם מגרשים היו: מנשה בכור, יצחק האריס, אברהם אידלסון, הנרי איזקסון, מואיס דה פיצ`אוטו ויוסף רוקח. הם רצו להקים עוד קודם יישוב במקום והציעו כמה שמות כמו: פאר השרון, עטרת השרון, תפארת השרון, רמת הירקון, גת-רמון, עיר שמש, אילון, אילון ועוד. אך זה לא צלח, וחלק מהאדמות הם מכרו לאריך מוזס.

הישוב, רמת הדר,  הוקם על רמה מדרום ליישוב הדר, מכאן גם שמו "רמת הדר".

12 משפחות המייסדים היו - וקסמן, ורטהיים, מוזס, מאייר לודוויג. אדלר, לחמן, ליבר, מאייר מוריץ, פיינה, ויינר, ורנר, ורגנסבורגר.

מייסדי רמת הדר הגיעו בעלייה החמישית, מגרמניה לארץ ישראל וחברו לאריך מוזס.

תקופה זו בין  1936 – 1939, נודעה בארץ ישראל, כתקופת המרד הגדול אך גם, כתקופת "חומה ומגדל", כשבלילה אחד עלו על הקרקע ישובים חדשים והגנו על עצמם בבניית חומה מעץ ומגדל שמירה.

גבוה, ברמת הדר הקיפו את המקום בגדר תיל והקימו מגדל שמירה, שבו ישב השומר והשקיף על הסביבה כדי להזהיר מפני פורעים ערבים או בריטים המתקרבים למקום. על הצעירים הוטל לשמור בלילות על היישוב החדש ואליהם הצטרף שומר רכוב על סוס.

 

אריך מוזס, שהיה מחסידיו של דוד טריטש שהגה את רעיון "התיישבות המעמד הבינוני" - התיישבות על אדמה חקלאית בשטח של 2.5 עד 8 דונמים, בסמיכות לערים גדולות, באופן שיבטיח קיום מינימלי או תמיכה לקיום למתיישבים חדשים.  אריך השתמש ברעיון זה ובאמת רמת הדר הוקמה בסמוך ליישובים קיימים עם דרכי גישה נוחות.

שנה לאחר שהוקמה רמת  הדר כבר היו הבתים מחוברים לחשמל ולמים.

בשלב הראשון התיישבו המתיישבים בחציו המזרחי של היישוב. חלק זה כלל  17 מגרשים בגדלים שונים. מרבית המגרשים תוכננו להכיל - בית מגורים, לולים, מחסן, עצי פרי, גפנים ועוד.

בתחילת חודש מאי 1938 עמדו ברמת הדר שבעה מבנים , ושנתיים אחר-כך התיישבו בכפר חמש משפחות נוספות. עד להשלמת הבנייה התגוררו רבים מן המתיישבים הראשונים אצל איכרים בסביבה.

הקבלן בפועל של הבתים היה שרגא ויהרט מגבעתיים והאדריכל בשלב הראשון היה ארטור רייס, ארגון הבנייה והפיקוח עליה נעשו על ידי אריך מוזס.

מחיר כל דונם היה כ-78 לא"י (לירה ארץ ישראלית)

הרעיון  החברתי היה, כפר שיתופי, שבו כל מתיישב רוכש את האדמה בכספו, בונה לו בית ומעבד את משקו באופן עצמאי. אולם רכישת האינוונטר החי, הציוד והאספקה בשביל המשק וכן שיווק התוצרת נעשים על ידי האגודה החקלאית ה"קואופרטיב". האגודה דואגת להדרכה חקלאית, עוזרת לחברים לקבל הלוואות, מסדירה עבורם ביטוחים קולקטיביים ומקימה מבנים משקיים המשמשים את כל המתיישבים. לכל משפחה היתה יחידת משק קטנה – משק מעורב – בין 2 – 5 דונם אדמה שעיקרו לול עופות להטלה וירקות. 

כל בית כלל ריהוט מקורי מגרמניה, השפה השלטת בשכונה היתה, כמובן, השפה הגרמנית, המטרה היתה לשמר את התרבות ממנה באו. חקלאות הם לא ידעו  כי כולם היו בעלי מקצועות חופשיים. אך במציאות המקומית חקלאות היתה המקצוע היחיד.

ברמת הדר הוקמו מבנים ציבוריים לרווחת כלל התושבים: בניין האגודה, מחסן תערובת, סילו - מבנה המשמש להכנת מזון לבעלי החיים, מחסן ביצים, בית כנסת, דואר, מרפאה וגן ילדים. (לפני כן הפעילות התקיימה בסילו והתפילה בבית האריזה.)

 

בשנות ה-60 בנו התושבים את בית הכנסת ליד הגבעה. האדריכל היה ארתור רייס. מי שהחזיק את בית הכנסת ושימר את קיום התפילות בו היה, ארנולד קאופמן,  לתושבים חשוב היה לקיים טכסי בר מצווה בבית הכנסת ועל מנת למלא מניין בבית הכנסת בשבת, הוא קבע תורנויות נוכחות בין המתיישבים שהיו חייבים להגיע ושיתפו פעולה. ארנולד דאג,  שכל ילד בר מצווה העולה לתורה ברמת הדר יקבל במתנה, סידור תפילה,  בתקווה שישתמש בו הלכה למעשה.

לימים, הגדילו את מבנה בית הכנסת ובגינה, הציבו לוח ובו סיפור פועלו של ארנולד קאופמן בבית הכנסת.  

המכולת של רמת הדר היתה אצל גברת מאייר, בעלה, מושי מאייר היה רכוב על חמור עמוס במצרכי מזון שהוזמנו יום קודם על ידי התושבים, ואת הסחורה היה מביא לבית הלקוח.

החלבנים היו: ארנולד קאופמן שהיה מוכר גם גבינות מתוצרת בית, ולקס האבא של לִיוְיָה לַקְס, שהיו עוברים עם חמור ועגלה.

הלבשה קנו ברמתיים אצל מילר או בחנות "אתא" ברמתיים, או שהיו נוסעים לתל אביב.

הנעלה קנו בחנות של גרוס, ברמתיים.

הרופא הראשון היה ד"ר קנולר ואחריו ד"ר בורנשטיין. המרפאה פעלה במושב השכן - כפר הדר,.

מוכר הנפט היה מגיע עם עגלה קטנה הרתומה לחמור ועליה מיכל של נפט.

מחלק הקרח עם עובר עם סוס ועגלה בין הבתים.

מוכר הספרים, קאופטל, היה רכוב על חמור רתום לעגלה היה עובר בין בתי היישוב, הספרים לקריאה היו רק בשפה הגרמנית.

הבן הראשון שנולד  ברמת הדר הוא דני הברר.

 

ברמת הדר גרו 4 משפחות בשם מאייר וכדי להבדיל ביניהם נתנו להם סימנים, לפי מספר הבית, או לפי עיסוקו של בעל הבית, לדוגמא: "מאייר 39" גר בבית מספר 39. היה גם "מאייר מכולת" שהיתה לו מכולת.

העגלון, מאייר שרייר, היה אוסף את כל תבניות הביצים המלאות מכל משקי רמת הדר ומעביר את כל התכולה לקואופרטיב. משם עברו הביצים לחברת "טנא" ששיווקה במסגרת הארצית. התערובת נקנתה באגודה ותוצרת הביצים נמכרה לאגודה. לכל תושב ברמת הדר היה דף חשבון והתשלום ניתן פעם בחודש, מהאגודה.

 

תרבות ביישוב

התושבים שיוועו לתרבות, ובין האומנים המפורסמים של אותם ימים שהופיעו בבית העם, היו: הפסנתרנית פנינה זלצמן, הזמרת שושנה דמארי, הפסנתרן פרנק פלג  הפסנתרן אליהו רודיאקוב, וגם תזמורת של נגני הפילהרמונית  בניצוחו של אורי שוהם. כל תושבי רמת הדר הגיעו להופעות . לפני שהוקם בית העם התקיימו ההופעות בבית האריזה שם גם הועלו הצגות מקומיות . שהגברת פיינה, היתה הבמאית, התסריטאית  והמחזאית. בהצגות גילמו את התפקידים גם הנוער וגם המבוגרים המקומיים. בשנת 1943 הועלתה ההצגה שנקראה "בעוד 30 שנה". שקצרה שבחים רבים.

המסיבות המוצלחות ביותר היו של פורים.  גם הן בתחילה התקיימו בבית האריזה ואחר כך עברו לבית העם. הן אורגנו על ידי החברים: ורטהיים, פינו ועלי המרמישט. אלו היו מסיבות ריקודים בטוב טעם.

מי שדאגו לקישוט האולם בציוריו היפים היה הצייר לואיזדה משיכון תל דן וגם לוונטל מרמת הדר.

 

ראשי מועצה

עד 1951 התנהלו העניינים המוניציפאליים של רמת הדר תחילה על ידי האגודה החקלאית השיתופית ולאחר מכן על ידי ועד הכפר.  יצחק-פינה בוקי היה מוכתר ברמת הדר. אריה שלימן היה מעין שריף מקומי.

בשנת 1951 הוקמה ברמת הדר, מועצה מקומית וראש המועצה הנבחר היה יעקב רגנסבורגר, שכיהן בתפקידו זה עד שנת 1956 עת התפטר מכהונתו.

אחריו, בין השנים 1956 – 1963 כיהן, כראש מועצת רמת הדר, בהתנדבות, אשר עץ הדר.

בשנת 1959 נבנה בית המועצה המקומית  בתקציב של כ-11,000 ל"י.

 

בשנת 1963 פסק שר הפנים, חיים משה בצלאל שפירא, כי על רמת הדר להתאחד עם שכנתה, מועצת הדר רמתיים. חלק מהתושבים התנגדו למיזוג הכפוי. אך הרוב כנראה תמכו בו.

וכך היה כתוב: "לפי צו שר הפנים שנתפרסם בקובץ התקנות מספר 1442 תשכ"ט מתאריך 25 באפריל 1963 נתמזגה המועצה המקומית רמת הדר עם המועצה המקומית הדר רמתיים, בתוקף מיום 1 ביוני 1963. השם המשותף לשתי המועצות נשאר "הדר רמתיים".

 

 

התפתחות היישוב

בתחילה הוביל לרמת הדר רק שביל, מכורכר ואבנים, ראש המועצה, אשר עץ הדר, דאג לסלילת הכניסה לרמת הדר. הוא יזם גם את בניית המדרגות,  ברחוב המדרגות והכביש הניצב לו.

רמת הדר נחשבה באותם ימים, לאחת המועצות הקטנות ביותר מבחינת מספר התושבים. בניין המועצה הוקם ברחוב השושנים פינת ז`בוטינסקי. היום פועל במבנה זה גן ילדים ולפני כן פעלה במקום סוכנות הדואר.

ברמת הדר הוקמו גני ילדים, בית ספר לא היה,  והתלמידים נשלחו ללמוד בבית ספר ממלכתי א` שהיה ברחוב בן גמלא, ברמתיים.

בשנת 1950 נבנתה ברמת הדר שורת בתים בידי חברת רסקו והתפרסמו ברבים פרסומים מממשלתיים על בנייה זו. שלושה שלבים היו לבנייה של רסקו ביישוב.

עם קום המדינה קיבלה רמת הדר 350 דונם של אדמת אבו קישק ועליה בנתה חברת רסקו יחידות דיור. לישוב הכולל שמנה כבר 80 משפחות, ניתן סטאטוס של מועצה מקומית בשנת 1952 ומשקיה מנו 50 ומספר תושביה 300. שטח שיפוטה כלל 800 דונם ובכללם 300 דונם פרדסים.

בשנת 1948 גרו במושבה 150 תושבים.

בשנת 1951 גרו במושבה 400 תושבים.

בשנת 1950  הקימה חברת רסקו 3 שיכונים ברמת הדר:

רסקו א` – ברחוב האשל. 

רסקו ב` – ברחוב הגנים.

רסקו ג` – ברחובות הגלעד והכרמל ומספר בתים ברחוב ז`בוטינסקי.

תוספת זו הרחיבה את היישוב וגם הוסיפה לו תושבים משאר המדינות ולא רק מגרמניה כפי שהיה בתחילה.

 

רמת הדר נוסדה על השטחים הפתוחים של אבו קישק ועל אדמותיה נבנו רסקו א`, ב` ג`.

פיינה היה ראש המועצה של רמת הדר וגם שינפרנק.

 

 

ביטחון ברמת הדר

היישוב הקטן, שהיה מוקף פרדסים מכל עבריו, גודר בגדר תיל ועמדות שמירה הוקמו בפינותיו

היו שתי עמדות לאורך רחוב המייסדים, עמדה נוספת, שקיימת עד היום, הוקמה על גג בריכת האגירה ברחוב האשל. על גבעת ה`אברס` בצפון בקצה רחוב האגודה הוצב מגדל תאורה.

בנוסף לשומר הקבוע היה סבב שמירה של התושבים מפני גניבות. השומרים הצטיידו ברובה צ`כי.

היו ביישוב סליקים ועמדות שמירה מסביבו. אחת מעמדות השמירה היתה על מגדל המים ברחוב האשל, שבה עדיין ניתן לראות את חרכי הירי.

 

 

 

 

 

תל דן

שכונת תל דן הוקמה ב-3 ביוני 1940 מדרום לישוב הקיים - רמת הדר, ונקראה על שם דַנטֶה לָטֶס שהיה ממנהיגי הציונות האיטלקית.

המשפחות הראשונות, שהתיישבו במקום היו: שרה ופאולו פאנו, הלנה ואוגוסטו בקי, פאולה ורנצו לואיזדה, ברונו אוזילי, ג`וזפה ארטום ורנצו גוסטאללה.

תכנון השיכון ובתי המגורים נעשו על ידי אוגוסטו באקי, אחד העולים שהיה  מהנדס.

התכנון, כלל שתי דרכים, שיצרו "טי" ואשר לאורכן היו 7 בתי מגורים. תחילה נבנו 5 בתי מגורים שלושה בתים במערב השיכון בראש ה"טי", –ושני בתים במזרח השיכון, משני עברי רגל ה"טי". בניית הבתים נמשכה כתשעה חודשים )כנראה במהלך שנת 1941 ביתו של באקי היה המרכזי בבתים המערביים. בשנת 1947 יזם בקי על החלקה הצפונית מבין 2 החלקות הריקות הקמת מבנה נוסף בן ארבע דירות .

בשיכון נבנו שלוש עמדות הגנה. אחת מהן ניצבה מול הבית הדרומי בראש ה"טי". .

 

הרעיון בתל דן היה הקמת משק חקלאי משותף של גידול ירקות עונתיים כמו: גזר, פלפל, צנונית, כרוב, כרובית, חסה בטטה ותפוחי אדמה. מאוחר יותר גידלו שעועית, בננות ומטע תפוחי עץ. כיוון, שהקרקע לא התאימה נאלצו להפסיק את הגידולים.

ענף הלול היה המוצלח ביותר מכל הענפים. המזון היה מרוכז וסופק על ידי האגודה ברמת הדר. בלול גדלו כמה מאות תרנגולות. שיווק כל תנובת המשק – ביצים וירקות הופנה לקואופרטיב ברמת הדר.

 

בשנת 1947 - 1948 הוחלט כי לאור המתיחות הגוברת באזור והבדידות של תל דן, יש לחזק את האוכלוסייה ולהגדילה. אז נבנה במשותף בית  בן 4 דירות להשכרה, הבית נקרא: "בית תל דן". הוא  אויש  על ידי קבוצת שומרים שהגנו על היישוב.

בשנת 1947 התפרק המשק המשותף .

הראשון שעזב את היישוב היה לואיזדה.

 

בשנת 1932 התיישבה במקום משפחת לוי- יצחק מטילדה ושני בניהם : אברהם ושמעון (לזוג הייתה בת שנפטרה עוד בצעירותה). הם עברו לגור על הגבעה מעל כפר הדר שבשרון ולימים 1938 - הפך המקום ליישוב "רמת הדר" .

שטחה של רמת הדר נמצא בין הרחובות האגודה - האצל -ז`בוטינסקי - תל דן , כולל 3 רסקו. 

 

לפי סיפורים קדמה למקום מצד מזרח, בין רחוב האגודה לדרך רמתיים ודרומה,  התיישבות שנקראה "איילון", שאותה הקימו יוסף רוקח, מנשה בכור, אברהם אידלסון, יצחק הריס, מואיס פיצ`יאוטו וצבי איזקסון. העניין לא נמשך זמן רב והמגרשים החלו להימכר. לימים הוקם על חלק מהמגרש קניון מרגלית-מקבוצת עזריאלי, מרגלית על שמה של רעייתו של צבי איזקסון שזה היה שטחו. ושכונת רמות מנחם על שם מנחם בגין שהיה ראש ממשלה בישראל. (שמחה קליין-הצריף הראשון).