מגדיאל במלחמה

לקראת ההצבעה בעצרת הכללית של ארגון האומות המאוחדות על חלוקתה של ארץ-ישראל בין היהודים והערבים, קנה נחמן תמרקין מַקְלֶט רדיו. הוא מתח חוט חשמל ממרכז המושבה אל בית המשפחה ברחוב אהבה, ובלילה ההיסטורי של כ"ט בנובמבר 1947 (29.11.1947) שמעו בני משפחת תמרקין את מניין הקולות באו"ם. כשהגיעו לשני שלישים, ידעו - ככל בני היישוב היהודי בארץ-ישראל - כי מדינת היהודים קום תקום. מייד לאחר שאושרה תכנית החלוקה, צלצל פעמון המושבה, שהיה תלוי על מגדל המים והתושבים נהרו לבית הכנסת שבמרכז שָרוּ ורקדו שם שעות רבות.

למחרת פתחו הערבים באש על התחבורה היהודית, משום שהתנגדו לחלוקת הארץ.
כך פרצה מלחמת העצמאות.

נחמן תמרקין נחלץ מייד להגנת המושבה, ואילו רבקה, רעייתו, שהיתה מטופלת בילדים הקטנים, נשארה בבית.

ביום שישי 17 בפברואר 1948,יצא עזרא ספיבק מביתו ברחוב חנקין, שהוא רכוב על חמורו אל  הפרדס כרגיל. לפתע נשמעו במושבה קולות ירי,  השומרים שרצו לכיוון ראו בדרכם את חמורו של עזרא חוזר לבדו לכיוון הבית ובהמשך מצאו את עזרא ללא רוח חיים.
עזרא ספיבק, בן מגדיאל, נרצח במארב של ערבים, ותקרית זו החלה את ההתקפה על מגדיאל. היישוב לא היה מוכן למלחמה, ואפילו עמדות ההגנה לא היו מוכנות. העמדות שהוקמו על הגבול היו עשויות שני קירות פח ובאמצע חול, אך לא הספיקו למלא חול עד למעלה.
מגדיאל הותקפה מכיוון ביר עדס ופרדסו של שָריף שַנְטִי, שם נפרסו מאות מתנדבים מג'לגוליה, קלקיליה ו"צבא ההצלה" הערבי בראשותו של פאוזי אל-קאוקג'י שנחלץ לעזרה.
10 ימים רצופים נמשכה המערכה בין מגדיאל ליישוב הערבי - ואלה היו ימים של ירי בלתי פוסק וחרדה גדולה לגורל היישוב.

הנשק ברשות לוחמי המושבה היה ישן - היו יותר מ-60 רובים שנרכשו במרוצת השנים בכספי התושבים על-פי הוראת הוועד, היו כמה אקדחים, והיה נשקם של הנוטרים-הגפירים, 13 רובים קנדיים.

לאחר שהערבים פתחו באש, חולקה המושבה לשני קטעים: אחד מן המרכז דרומה, ועליו פיקד נחמן תמרקין; והשני, מן המרכז צפונה, ועליו פיקד פסח פוטש.

יוסף פירסט קיבל עליו לסדר את התורים לשמירה. כל 6 שעות התחלפה משמרת בעמדות, שכן באותה תקופה חשבו שאי אפשר להחזיק אנשים בעמדה פרק זמן ממושך יותר.

נחמן תמרקין שהיה בנאי שהה אותה העת באתר בנייה ברמתיים, ולפתע ראה להבות באופק  ושמע יריות. הוא מיהר לשוב למגדיאל ושמע שערביי ביר עדס תקפו את קבוץ יסודות, גרעין ההכשרה של פועלי אגודת ישראל, והעלו באש את הצריף שלו, שעמד במרחק כמה מאות מטרים מפאתי ביר עדס. המא"ז (מפקד אזור) של דרום השרון היה אברהם ארזי, ומפקד המקום היה זלמן תלם, אבל באותו הרגע לא ראה אותם תמרקין בשטח. בעודו עומד מול הלהבות עם וָלוֹדְיָה שטיינשליפר, שעסק בענייני ביטחון, ניגשה אליהם בחורה אחת ואמרה: "אני הגזברית של  הקיבוץ, ובצריף הזה נשארו כל הספרים שלי. מה עושים?" נכנס תמרקין לצריף הבוער, מצא את הספרים ואת הכסף שהיו שם ומסר אותם לידיה.

אחר הצהריים, חשב יוסף פירסט על האנשים שיצאו לעמדות בבוקר בלי אוכל מיהר לביתו וביקש מאמו שתכין סל מזון והתחיל בחלוקה מעמדה לעמדה.

מתחת למזון שבסל הסתיר את אקדחו מפני הבריטים שהיו בארץ-ישראל (רק באמצע מאי 1948 היתה צריכה לקום מדינת ישראל על-פי החלטת האו"ם). בדרך ראה פירסט טנדר של המשטרה הבריטית. הוא הטיל חפיסת שוקולד לעבר הסמל הבריטי, הסמל הודה לו בחיוך, ויוסף המשיך בדרכו.

באותו היום בא חנוך דאום אל יוסף פירסט ואמר לו: "למשטרה הבריטית נגמרו הכדורים. הם מבקשים שניתן להם את הכדורים שלנו והם יחזירו לנו אחר-כך."

פירסט נתן לבריטים את הכדורים יקרי המציאות והסמל הבריטי ירה אותם לכיוון הכפר הערבי ביר עדס השכן - מתברר שלא כל הבריטים היו שונאי יהודים, וכל כדור שנורה לכיוון האויב קודם בברכה.

נחמן תמרקין היה בן 36 כשפרצה המלחמה ונחשב קשיש מכדי להיות חייל קרבי, אולם בעל ניסיון רב בתור איש מחתרת. נחמן הרוויזיוניסט בהשקפתו הפוליטית, אבל בימי המאבק בבריטים אמר לחבריו: "כשלוחמים בבריטים, אסור לנהל מלחמת אחים", ופרש מן התנועה הימנית ועבר לשורות ה"הגנה", בתקופת ה"סזון" פרש גם מן ה"הגנה" כאוֹֹת מחאה.
בשבת בבוקר כשהוא בביתו, הודיעו  לו כי הערבים מביר עדס מגבירים את התקפתם על מגדיאל ואין עמדות הגנה. הנוער היה מגויס, ובמושבה נשארו רק מבוגרים חמושים ברובים ישָנים ומתוגברים ב-8 אנשי חי"ש (חיל שדה). "תנו לי בערב 10 אנשים עם טוריות, אתים ושקים," אמר להם תמרקין, "ונחפור עמדות." עם רדת הערב הוביל תמרקין את האנשים לפרדס, למרות האש החזקה שנורתה לעברם. תמרקין נתן הוראה לשניים מאנשיו לתפוס מחסה מאחורי עצים ולהקיש על פחים ריקים ולהקיש באֶתים על טוריות כדי לעשות רושם שאנשים רבים נמצאים בשטח.

האנשים חפרו תעלות הגנה, מילאו שקים והקימו תִּלֵּי-חָזֶה (תילים נמוכים בגובה החזה) להגנת הרובאים. עד הבוקר הוקמו 3 עמדות בגבול שבין מגדיאל וביר עדס, בגזרה שבין מגדיאל וגני עם. את ירקונה לא הספיקו לבצר.

לפנות בוקר חזר תמרקין הביתה, לאחר הלילה המפרך, כדי לישון - אך לא הניחו לו לעשות זאת. נאמר לו כי מפקד "עמדת החזירים" (על גבעה אסטרטגית, בבית נטוש בן שתי קומות, בו גידלו במלחמת העולם השנייה חזירים עבור הצבא הבריטי) לקה בהלם לאחר לילה של אש בלתי פוסקת של הערבים, שהתמקמו על גגות בתי האריזה בפרדס שבין ביר עדס למגדיאל וירו בלי הרף ממקלעים ורובים. תמרקין נתבקש לקבל את הפיקוד על האזור עד שיישָלח מפקד מן ה"הגנה". כך שזמן מה היה תמרקין מפקד אזור מגדיאל, ירקונה, גני עם וכפר מל"ל. הנער, גדליה גולדברג-גל, (לימים חבר כנסת), היה הקָשָר  שלו.

ערביי ביר עדס הציבו מקלע גרמני מדגם שְׁפַנְדָּאוּ, בבניין בן שתי קומות, שעמד בין ביר עדס ומגדיאל, ובו ירו בקצב מהיר על הבית הקיצוני של מגדיאל. באו אנשי ה"הגנה" ובנו קיר מגן מבלוקים לפני הבית, אלא שהקיר לא הועיל, וקליעים חדרו בעד לחלונות ודרך הבלוקים והתעופפו בתוך הבית. לאחר שהגג נהרס, ניתן אישור לפנות את האשה והילדים לכפר סבא. הבעל נשאר במקום להשתתף בהגנת המושבה.
לוחמי ה"הגנה", אצ"ל ולח"י יצאו לפעולה משותפת נגד הבית שממנו ירו. בניסיון הראשון ירד גשם שוטף, ואי אפשר היה לזחול בשלוליות המים ובבוץ שנוצר. בגיחה השנייה נעשתה פעולת הסחה, ובחסותה הונח חומר נפץ והבית נהרס על לוחמיו הערבים .

יוסף פירסט היה צריך להצטרף ליחידתו ב"הגנה", אבל מפקד המחלקה שלו, אשר לוי, הסכים שהוא יבוא רק לאחר שתסתיים המערכה על מגדיאל. ביום שישי השני למערכה לפנות ערב ראה פירסט קבוצה של לוחמים שיצאה למארב, ובהם ישי-ישקה פוטש. כשהבחין פירסט שפוטש אינו לובש מעיל, מיהר לפשוט את ה"שינל" (מעיל צבאי אמריקאי ארוך שהגיע עד הקרסוליים), שלבש לגופו והושיטו לפוטש, אף-על-פי שפוטש היה נמוך ממנו. באותו הלילה נרטב פירסט עד לְשַׁד עַצְמוֹתָיו, וכשצלצל למחרת בבוקר השעון המעורר הוא לא היה מסוגל לקום. כשמדד את חומו, התברר לו כי עלה ל-41.8 מעלות - זו היתה דלקת ריאות, שבאותם ימים נחשבה מחלה קשה היות שהאנטיביוטיקה לא היתה מצרך שכיח. עד  שהחלים יוסף עברו 6 חודשים, ובינתיים נסתיים שלב המשבר במלחמה.

התגבורת למגדיאל הגיעה מהרצליה, רעננה ומיישובים אחרים באזור.
חנוך איביאן מרעננה, אחד מאנשי התגבורת, נשלח לעמדת שכנובסקי, שהיתה מן העמדות הקיצוניות הממוקמות מול הכפר הערבי ביר עדס. בארבע לפנות בוקר נשמעו גניחות מתוך העמדה, והלוחמים מצאו את איביאן פצוע אנושות מרסיסי רימון-יד, התברר כי איביאן ניסה להשליך רימון מהעמדה החוצה, אך הרימון נתקל בתקרת העמדה, נפל בתוכה והתפוצץ. איביאן מת מפצעיו, כינויו איביאן היה "טרומפלדור" של רעננה .
בחור אחר מרעננה נפצע קשה מקליע שחדר מבעד לחרך ירי עשוי בלוקים.

בידי דניאל פסמניק, מפל"מ  (פלוגות משמר) של מגדיאל - היה מקלע קל תוצרת פולין, שרבו בו התקלות והמעצורים. דניאל שכב בעמדת שיפר, בקצה רחוב חנקין, במקום בו נמצאת הכיכר. מול עמדה זו היה פרדס ערבי, ובינו לבין הכפר הערבי היה שטח הפקר. בלילה של היום הרביעי להתקפה יצאה מן העמדה הזו יחידה של חי"ש (חיל שדה) של ה"הגנה" על מנת לתקוף את עמדות האויב בביר עדס. צבי גרמן היה המפקד. מרמת גן הביאו מרגמות 3 אינץ' בתור "נשק כבד". גם הָרַגָּמִים(אוחזי המרגמות) באו מרמת גן. איתם נמנה אריאל (אריק) שרון, לימים ראש ממשלת ישראל, שהיה באותה העת מפקד כיתה בחי"ש. באותו הלילה ירד גשם זלעפות והיחידה תעתה בדרך וחזרה בידיים ריקות. כששכך הגשם, שָבוּ הָרַגָּמִים ויצאו להתקפה. ולודיה שטיינשלפר, בן החמישים, למרות גילו, יצא אתם בתור מאבטח, וזלמן פְרָם שימש עוזרו של אריק שרון - זלמן הגיש את הפצצות ואריק ירה. הם ניסו לפגוע בבית הבאר שבפרדס משם ירו הערבים, אלא שטווח המרגמה היה קצר מדי, ולכן יצא אריק עם יצחק גוראלי, מוותיקי מגדיאל, אל פאת הפרדס הערבי ומשם הפעילו השניים את המרגמה. לאחר שהוטלו כמה פצצות, חזר הכוח למגדיאל.

כשהגיעו אנשי מגדיאל לאפיסת כוחות ובאה תגבורת מן הסביבה, החליף תמרקין את הלוחמים התשושים בלוחמים רעננים, אבל הוא עצמו לא עצם עין שני לילות. הוא שלח רץ אָחָר רץ אל מטה הפיקוד באזור וביקש שיחליפו אותו. "אני מתמוטט," הודיע. "אני 'מת' לישון. אני עלול להחליט החלטות שגויות מתוך ערפול חושים!" אולם דבריו לא זכו למענה.
בסופו של דבר פנה אליו יקותיאל מינץ, אחד מפקודיו, שאף לא היה מפקד, ואמר: "אני אחליף אותך." ותמרקין הלך הביתה.

למחרת נאמר לתמרקין כי לא מוצאים את פסח פוטש, מפקד הקטע השני,  שכבר מלאו לו חמישים. לא היתה לתמרקין בררה אלא למלא את מקומו וכך הוא הוסיף לפקד על 2 המקטעים עוד 3 ימים.

בשלב מסוים של המערכה על מגדיאל שמר רחמים בנימיני בעמדה מול כפר סבא הערבית, שגם בה נפרסו מתנדבים מ"צבא ההצלה" הערבי בראשותו של פאוזי אל-קאוקג'י. רחמים וחבריו לעמדה ירו מרוביהם עד שהקנים התחממו והרובים חדלו לירות. מן הירי התלקח שדה שהשתרע בין עמדותיהם של היהודים והערבים. אם זה בגלל הירי מן הקו היהודי ואם בגלל הדליקה, נסוגו אנשי "צבא ההצלה" ושקט השתרר בקו החזית. "אילו היו תוקפים אותנו, היו עלולים להיכנס למושבה," חיווה בנימיני את דעתו.

מטרתו של צבא ההצלה היתה לכבוש את מגדיאל לחבור אל שבט אבו קישק במערב ולהגיע אל הים, כך לחלק את אץ ישראל ל-2 ולהחלישה. (שמחה קליין, הצריף הראשון)

"אלה היו 10 הימים הקשים ביותר בחיי," סיכם תמרקין את פרשת המערכה על מגדיאל. בסוף אותם 10 ימים ברחו ערביי ביר עדס מן היישוב שלהם. כשנכנסו מגיני מגדיאל לבית שאנטי, בית דו קומתי, ששימש לאחת מעמדות הערבים, ראו שהרצפה בו מכוסה ערמות תרמילי רובים - הערבים לא חדלו לירות במשך 10 ימים.ַ

זו היתה מלחמת השחרור של מגדיאל עליה קבלה מגדיאל בשנת 1955 את נס ואות הקוממיות מידי שר הבטחון וראש הממשלה דאז, דוד בן גוריון באירוע שנערך באצטדיון רמת גן. נציגי מגדיאל היו הגב' הניה רוגוז'ינסקי ותושב נוסף.

רשמה שמחה קליין, הצריף הראשון, 2020

 

 

להלן ספור הלחימה - מתוך אתר האינטרנט של חטיבת אלכסנדרוני
באחד מימי סוף חודש פברואר 1948 , נורה ונהרג יהודי מן המארב בלכתו לעבודה בפרדסי מגדיאל (הוד השרון של היום). משנתקבלה הידיעה על כך במטה גדוד 32 של החטיבה, יצאה כתת כוננות מפלוגה ב` למקום האירוע, לאתר את האויב ולהיכנס עמו לקרב.
אנשי היחידה הבחינו בתנועות של ערבים מזוינים שהיו בדרכם ממקום האירוע לביר-עדס. בקרב קצר נפגעו מספר אנשי אויב והשאר נסו לכיוון ביר-עדס.

מיד קמה בהלה בכפר, שלא היה מרוחק אלא כ-800 מטרים ממזרח למגדיאל. המקומיים הזעיקו תגבורת של צבא ההצלה מקלקיליה וביחד פתחו באש כבדה על מגדיאל.

אש האויב שהומטרה מעמדות קיצוניות וגבוהות בכפר, כיסתה את כל דרכי הגישה לעמדות שלא היו אליהן תעלות קשר. בלית ברירה תפסו הלוחמים מסתור ועמדות בבורות ההשקיה, סביב העצים שבפרדסים.

במטה הגדוד תוכננה פעולת פשיטה על ביר-עדס, הואיל ובשל הימצאות הבריטים בארץ, לא ניתן היה בשלב זה לכבוש את הכפר ולהחזיק בו.

הכח כלל את פלוגה ב` בתוספת מחלקה מגדוד 33 ונשק מסייע, שהופעל על ידי חניכי הקורס לנשק זה, שהתקיים בסביבה ומחלקת חבלנים. בשעה 23.30 בלילה ה-4 במארס 1948, יצא הכוח לפשיטה.

הדרך הייתה בוצית וקשה לתנועה, גשמי זעף בלתי פוסקים ירדו כל אותו שבוע ובליל הפעולה החל שוב לרדת גשם חזק שלא חדל כל אותו הלילה. המסע אל הכפר היה מפרך.

ההסתערות על הכפר החלה ב-03.30 לפנות בוקר. אחרי קרב סוער שנמשך למעלה משעה, בו פוצצו עמדות אויב רבות ובחיפוי המקלעים הבינוניים והמרגמות, נסוג הכוח בדרכו חזרה. בשעה 05.00 לערך חזר הכוח למגדיאל.

עם עלות השחר נראתה פלוגת אויב שלמה במהלך התקדמות להסתערות מג`לג`וליה לביר-עדס. נפתחה עליו אש מקלעים ומרגמות, שאילצה את האויב לסגת בחופזה.

למחרת עזבו כוחות האויב את הכפר ועימם נטשוהו גם תושביו.
בקרבות נפלו חמישה לוחמים.