לאחר שרכשו נשק כדי להתאמן בו, היה צורך למצוא מקומות מחבוא כדי לאחסן אותו, וכל יישוב נדרש להכין מקומות שכאלה, שכונו "סליקים". כמו כן נדרשו היישובים לאמן את צעיריהם בשימוש בנשק של ה"הגנה". המושבה כפר הדר, שהיתה קרובה לתל-אביב ומרוחקת מן הכביש העורקי, מילאה תפקיד חשוב בעניין ה"סליקים" והאימונים.
ה"סליקים" נבנו ברוב תושייה ואלתור, מחביות ברזל משוחות זפת מבחוץ ומבפנים ומצינורות ברזל ובטון. הוטמנו בהם רובים, אקדחים, פגיונות, תחמושת ורימונים. "סליקים" מיוחדים הוכנו לכלים ה"כבדים" - למרגמות ולמקלעים - שכן היה צריך להטמינם עמוק באדמה, בקרבת צינורות מים, כדי לנטרל את מגלה המוקשים שהיו הבריטים מפעילים בחיפושיהם אחרי נשק-מגן.
מקומם של ה"סליקים" בכפר הדר הועתק לעתים תכופות. יצחק לב וניסן אשרי דאגו להעביר את ה"סליקים" ממקום למקום, גם כדי למנוע את הבריטים מלחשוף אותם וגם כדי שמעטים ככל האפשר ידעו את מקומם המדויק. הם השתדלו לבחור במקומות ציבוריים ולא פרטיים כדי שבשעת צרה יתקשו הבריטים לחשוף את האחראים.

אבל מחסן הנשק בכפר הדר היה דל; וכך תיאר אותו אפרים הרץ: "גייסנו מכל תושב 10 לירות, ורכשנו מכונת ירייה (מקלע) מתוצרת פולין. הפעלתה היתה קלה מאוד והיו לה מחסניות בנות 40 כדור. היא הובאה בתוך ארגז זכוכית, מכוסה בנסורת. באותו לילה היתה השמחה רבה בבית האריזה של יצחק לב. ברחוב הסמוך הופקדה שמירה. החלונות כוסו בשקים לבל תיראה אף קרן אור, ורק אז הסירו את הכיסוי מן הגברת הפולנייה. הציבו את המכונה על כנה, ניגבו אותה והתחילו ללמוד את תכונותיה. כמו כן התאמנו במילוי כדורים במחסניות שלה. בשבת ניסינו אותה בירי בודד ובצרור. ייחדו לה מקום אי שם במעמקי האדמה, לא לפני שנמרחה בגריז [שמן סיכה] ונעטפה בנייר פרגמנט.
"באותו הזמן נרכשו רובים אנגליים ישנים, שנגנבו מן הבריטים ושהיו חלודים. ב`סליק` של המושבה נמצאו גם כמה רובים גרמניים, אקדחים תופיים אחדים ומאוזר גרמני, וכן אקדחים אוטומטיים אחדים. הכדורים אוחסנו בבקבוקים לאחר שנמרחו בשמן פרפין ונסגרו בפקקי שעם. היו לנו גם רימונים. אבל מכונת הירייה הפולנית היתה תפארת ה`סליק` שלנו."
כשעלתה חניתה על הקרקע, כדי להיאחז בגבול הצפוני בעיצומם של מאורעות 1939-1936, היה במגדיאל מקלע אוסטרי מדגם "שווארצלוזה". במחתרת קראו לו "שחורקה". זה היה מקלע כבד יחסית ובו מכל מים לקירור הקנה. אמרו שהוא ירה מהר, אבל למעשה היה הירי אטי - בערך כדור אחד לשנייה. מפקדי ה"הגנה" טענו שמגדיאל אינה זקוקה למקלע כזה, ולכן לקחו אותו ובמקומו נתנו מרגמה 52 מ"מ, מקלעון תדש מתוצרת פולין ושני רובים פולניים חדשים. הוכן "סליק" מיוחד לנשק הזה, נוח יותר לפתיחה, אם יתעורר צורך בהגנה מיידית.
במגדיאל לא היו "סליקים" ענקיים ומתוחכמים, כמו ה"סליק" שהיה בקיבוץ יגור, לדוגמה. ה"סליקים" במקום היו עשויים מחבית בעלת מכסה נשלף או משתי חביות מולחמות זו על גבי זו, וקבורות בקרקע. יום אחד היה חשש שהבריטים יבואו לחפש נשק במקום. אחד ה"סליקים" היה בפרדס, וכדי שלא יגלו אותו, הציפו את השטח במים. בעל הפרדס לא הבין מדוע קיבל חשבון מים גדול כל-כך. "סליק" אחר היה בדיר, שבעליו לא ידע עליו דבר. אשתו היא שידעה, ובהסכמתה נחפר ה"סליק", אלא שהתעוררה בעיה: לאן להעביר את העפר? החופרים העמיסו אותו בסלים על עגלה שעמדה במרחק כ-100 מטר משם, והיות שלא היה להם סוס, נאלצו החופרים למשוך את העגלה בידיהם למקום רחוק יותר. אחד השומרים פגש אותם בארבע לפנות בוקר ושאל למעשיהם.
"אנחנו הולכים לסתום את הוואדי," ענו לו.
השומר הבין שעליו לחדול לשאול.

כשנדרשו פסח פוטש ויוסף פירסט להתקין "סליקים", הם גייסו לעזרה את רחביה ורדי (ורדיגר). פוטש פיתח רעיונות שונים: הוא היה חופר, למשל, "סליק" בין שתי חלקות, כדי שאם יגלו אותו הבריטים, לא יעלה בידם לקבוע מי אשם. במושבה היו כ-20 רובים בלתי לגליים - כמות ניכרת למדי - והם והנשק האחר שנמצא במושבה נתנו לאנשי ה"הגנה" הרגשה שהם יכולים להגן על יישובם. ה"סליקים" והנשק שבתוכם נזקקו לתחזוק. סיפר על כך יעקב פיינשטיין, שהיה מופקד מטעם ה"הגנה" על ה"סליקים" באזור מגדיאל: "היה צורך לפתוח מפעם בפעם את ה`סליק` הקבור באדמה ולבדוק אם לא חדרו לשם מים. היה צריך לשמן את כלי הנשק, ולעשות זאת באין רואים."
הטיפול ב"סליקים" היה מפרך והיה כרוך בלכלוך הידיים והבגדים. היכן אפשר לגייס את האנשים שיעסקו במלאכה הזאת? סיפר יעקב פיינשטיין: "אחרי מלחמת העולם השנייה קלט בית הספר החקלאי (`מוסינזון`) במגדיאל יתומים ניצולי השואה. הם התגוררו במבנים שהיו לפני כן `קיבוץ` [הכשרה] של הנוער הציוני.
הלכנו לבית הספר הזה וביקשנו מתנדבים, ואחר-כך פתחנו את ה`סליק` והעברנו את הרובים לבית אריזה לא רחוק משם. כמו בכל בית אריזה, היה שם שולחן שעליו היו מייצרים את התיבות למשלוח - בגובה של שולחן רגיל ובאורך כ-4 מטרים. שמנו על השולחן את הרובים והבאנו לשם את התלמידים. באיזו חרדת קודש הסתכלו הנערים האלה, בני גילנו, ברובים של המחתרת! הם היו גאים ליטול חלק בהתהוות המדינה!"

גם ברמת הדר היה "סליק". ילדי המקום ראו את המבוגרים מהם חופרים בור וקוברים שם חבית גדולה - וכל זאת בחשאי, והם הבינו בחוש שמדובר בפעולה מחתרתית של ה"הגנה".
גרשון אנצלביץ` הקים את ה"סליק" הראשון של אצ"ל במגדיאל בעזרת עירה קריגר מרמתיים, שהיתה בוגרת בית ספר לחקלאות לבנות בנהלל, וידעה לחפור. אחר-כך קיבל גרשון הוראה לחפור "סליק" גדול יותר, והמשק של הוריו ברחוב שמיר היה מקום מתאים למטרה זו היות שהיה מבודד, אלא שהיה לו גבול משותף עם אנשי הקומונה של "השומר הצעיר" שהפעילו במקום בית חרושת לסבון ומאפיית לחם, ולימים הקימו את הקיבוצים דליה ושער העמקים. אנשי הקומונה נהגו לשיר את ה"אינטרנציונל" ולא אהבו את "הפורשים". לאחר שהוכן ה"סליק" הגדול, באה לשם משאית אשפה של מחלקת התברואה של עיריית תל אביב, ובה חביות מלאות רובים. היות ששמואל קפלן הנהג וגרשון אנצלביץ` לא יכלו לפרוק את החביות הכבדות בלי עזרה, לא היתה להם בררה אלא לבקש מחברי הקומונה שיעזרו.

בערב שבועות 1941, כשהלך גרשון לחלוב את הפרות, תפסו אותו 5 בחורים, גררו אותו לחורשה והתחילו להכות אותו. גרשון לא ידע שבאותה שעה שמר בחור אחר על אשתו חיה ועל בנו התינוק. אשתו של גרשון לקחה קומקום מים רותחים ושפכה אותם על השומר עליה ורצה לכפר סבא להזעיק עזרה. בדרכה פגשה האשה את מיכאל שטייניץ, והוא נטל אקדח ומיהר לרוץ לפרדס. לנוכח האיום נמלטו אנשי הקומונה בטנדר, אבל התברר שהם הספיקו להעמיס עליו רובים מן ה"סליק" של אצ"ל.

לפנות ערב בא יהושע כהן, מבכירי המחתרת, העמיס על עגלתו של גרשון את המקלע יקר המציאות שהיה מוסתר ב"סליק" נפרד שחברי הקומונה לא איתרו, והסתיר אותו ב"סליק" שנחפר בפרדס אחר.

 

מה בתמונה? אפרים הרץ על הסוס ליד בית העם/בית ההגנה