הדרך לאיחוד ועד, מועצה, עירייה
 

בראשית היו מושבות ובראשן מוכתרים - ראשי יישובים שהתואר שלהם היה זהה לתוארם של מנהיגי היישובים הערביים בתקופת המנדט הבריטי. המוכתרים ייצגו את המושבות במגעים עם מוסדות השלטון המנדטורי. המוכתר של מגדיאל היה צבי אהרון, המוכתר של רמתיים - יוסף קריגר ואחריו טוביה מטוס; המוכתר של כפר הדר - זאב וילובסקי, והמוכתר של רמת הדר - יצחק (פינה) בוקי.

חברי הוועדים וראשי הוועדים במושבות דרום השרון עבדו בהתנדבות. היחיד שקיבל שכר בוועד של מגדיאל היה המזכיר. ראש הוועד, שמואל זוכוביצקי-זקיף, התפרנס מעבודתו במרכז קופת חולים המאוחדת (העממית) בתל אביב, שהוא היה אחד ממנהליה. זקיף, שנולד ב-1884 במינסק שברוסיה היה יושב ראש קרן היסוד בפולין והשתתף בתור ציר בקונגרסים ציוניים לפני עלותו ארצה בשנת 1924. הוא היה ממייסדי מגדיאל ובמשך עשרות שנים עמד בראש ועד המושבה, ואחר-כך נבחר לראש המועצה הראשון של המושבה, לפני האיחוד שלה עם הדר-רמתיים, שהוא הטיף לו שנים רבות. בתפקידו זה שימש זקיף בשנים 1950-1944.

מאחר שזקיף הרבה לשהות בתל אביב והיה בא למושבה בעיקר לישיבות הוועד, שימש ולודיה שטיינשליפר ראש הוועד בפועל. שטיינשליפר, שבא למגדיאל בתור פועל, עבד בוועד בהתנדבות משנת 1935.

גביית מסים היתה אחת המטלות הקשות ביותר בעבודה היום-יומית של הוועד.

בשנות ה-30 וה-40 לא היה כסף לתושבים ולא היה כסף לוועד, שהיה צריך לשלם, בין היתר, למורים. שטיינשליפר, שהיה יושב ראש "המרווה", חבש שני כובעים, ויכול לנווט את ההשקעות ואת גיוס הכספים במושבה. "המרווה" השלימה את בניין הקולנוע והיתה לה הכנסה מ"בולי שעשועים", שתחילתם בבולים של ממש וסופם בחותמת שהוטבעה על גב הכרטיס. ההכנסה הזאת לא היתה סדירה ולא נתקבלה במועדים קבועים, משום שהיתה תלויה במכירת הכרטיסים לקולנוע. למורים היה צריך לשלם באחד בחודש. מה עשה שטיינשליפר? הוא היה מוכר לבעל הקולנוע את הכרטיסים המוחתמים בחותמת מס השעשועים חודש ימים מראש, כדי שיהיה כסף בקופת המועצה.

כשהחל צבי סלוביק (לימים, זמיר) לשמש בתפקיד הזה מטעם השמאל, לא היו ידועות לו המניפולציות האלה. באחד הימים בא סלוביק הנואש אל שטיינשליפר ואמר לו: "אני צריך לשלם ואין לי כסף. איך היית אתה עושה זאת?" שטיינשליפר לימד אותו את התורה על רגל אחת, אף-על-פי שהיה יריב פוליטי, שכן הכול נעשה כאן באופן אישי כל-כך.

 

זמיר נולד ב-1906 בזמברוב שבפולין, ובהיותו בן עשרים עלה לארץ-ישראל. תחילה היה חבר קיבוץ גבעת השלושה שנמצא בעת ההיא בפתח תקוה, ולאחר מכן עבר לגור במגדיאל ושם עבד בחקלאות ובבניין והיה פעיל בעסקי ציבור. במשך שנים הוא שימש מזכיר מועצת הפועלים.

אחרי מלחמת העצמאות הוסיף שטיינשליפר לעבוד במועצה המקומית, בלי שכר. ב-1950 חלה והרופא הורה לו לחדול לעשן ולהאט את קצב העבודה שלו. זמיר מסר את ניהול "המרווה" לידיו של פסח פוטש, אבל דא עקא ששטיינשליפר מעולם לא החזיק משרד ראוי לשמו. המשרד של "המרווה", שהריהוט בו היה מועט ומאולתר, שכן בחדר בקומה השנייה של בניין בית הכנסת. קודם שמסר את המשרד לפוטש, הביא שטיינשליפר רהיטים כדי לשוות למשרד מראה מכובד. את המהלך הזה הסביר כך: "פוטש חסכן (יש אומרים, קמצן), ממש כמוני. הוא אומר תמיד שצריך לעשות הכול בצמצום. אם אני לא אסדר את המשרד, פוטש לא יעשה זאת..."

בבחירות שהתקיימו בשנת 1950 עמד זמיר בראש רשימת מפא"י ונבחר לראשות המועצה של מגדיאל לפני מיזוגה עם הדר-רמתיים. הוא שב ונבחר שנית לתפקיד בבחירות שהתקיימו בקיץ 1955, והוסיף לכהן בו עד סוף 1959. לאחר מכן היה חבר המועצה עד 1966. בתקופת כהונתו הוקם מפעל המים להשקיה ולשתייה, עובדה תכנית מתאר לפיתוח המושבה, נבנו מוסדות ציבור, הורחבה התאורה ברחובות, הוקמו מבנים לחינוך יסודי ומקצועי, נפתח בית תרבות, נסללו כבישים וניטע גן ציבורי.

 

זמן רב היו ברמתיים שני ועדים, האחד של הימין והאחר של השמאל. משנעשו שני הוועדים לוועד משותף אחד והפכו למועצת הכפר, שימש מי שהיה עד אז ראש ועד השמאל, טוביה מטוס, כראש מועצת הכפר (1949-1943). מטוס, שפעל רבות למען האיחוד, סירב לקבל שכר תמורת מילוי התפקיד הציבורי, ועבד למחייתו כחקלאי וכטרקטוריסט. במועצה עבד בהתנדבות, ואף לא רצה טלפון או רכב צמוד. לפני מותו הספיק מטוס לתרום לאיחוד הדר עם רמתיים ועם רמת הדר. הוא היה גם מיוזמי האיחוד עם מגדיאל, שנעשה אחרי מותו.

 

את הרקע למגמת האיחוד של היישובים, שהיו לימים לעיר הוד השרון, הסביר מי שהיה מאוחר יותר ראש המועצה של הוד השרון, משה ינוביץ`: "היישובים היו קטנים, ואילו הצרכים והבעיות היו גדולים. היה קשה לכל יישוב לקיים מוסדות משלו. ניקח, לדוגמה, את מערכת החינוך: רמת הדר לא יכלה להקים בית ספר משלה, והיה בה רק גן ילדים. בית הספר הממלכתי א, שהיה שייך לזרם הכללי בחינוך, נמצא ברמתיים. בית הספר של זרם העובדים היה בכפר מל"ל, ולא היתה תחבורה ציבורית מסודרת להסעת הילדים. השכונות לא יכלו לקיים פעילות תרבותית, חברתית ומסחרית, או לספק לתושבים שירותים נאותים. כדי להסתפר היה צריך להגיע למרכז; כדי לערוך קניות - למרכז. והיה עניין התשתיות. רק בשנות ה-70 התחלנו את התשתית הרחבה של הוד השרון. עד אז היה הכול חול. היה קשה להגיע לעגלות הקרח בשנים שלפני הפריג`ידרים, ואילו מובילי הלחם שקעו בחול."

המועצה המקומית רמתיים ראתה בשכנתה הוותיקה, כפר הדר, חלק בלתי נפרד ממנה. בין שני היישובים לא היה חיץ חברתי, ואף לא גבולות טבעיים. בישיבת המועצה מיום 1 בפברואר 1951 החליטו חברי המועצה פה אחד לפנות אל שר הפנים ולבקשו לאחד את רמתיים עם כפר הדר. כעבור 9 חודשים, ב-1 בנובמבר 1951, פורסם ב"רשומות" צו בדבר מיזוגם של שני היישובים הללו ליישוב אחד ששמו הדר-רמתיים ושבראשו נבחר לעמוד שלום לרנר.

 

לרנר נולד ב-1898 ברומנוב שבפולין ובשנת 1923 עלה לארץ-ישראל. קודם שנמנה עם 12 המייסדים של רמתיים בשנת 1925, עבד לרנר בתור פועל חקלאי. הוא עסק בפעילות ציבורית ענפה ופעל למען מתן מעמד מוניציפלי רשמי לרמתיים. למועצה יש תקציבים רבים יותר, עובדים רבים יותר, וכוח והשפעה רבים יותר כלפי השלטון המרכזי. המועצה המקומית ברמתיים היתה המועצה המקומית החדשה הראשונה שנקבעה במדינת ישראל. לרנר נבחר לראש המועצה המקומית הראשונה במדינה הצעירה, קודם שמוזגה רמתיים עם כפר הדר. כאשר בוצע המיזוג, נקרא היישוב הדר-רמתיים.

בשנות כהונתו בתפקיד ראש מועצה (1957-1949) התמסר לרנר לבניין מוסדות חינוך ותרבות, לסלילת כבישים ולהתקנת מדרכות, לשיפור אספקת המים, לטיפוח גנים ציבוריים ולקליטת עולים.

 

כמו לרנר, כן גם אליהו שמעוני מהדר-רמתיים, תמך ברעיון האיחוד. "הייתי בעד האיחוד עם מגדיאל," סיפר שמעוני, "כי ידעתי שבשביל לתת שירותים של עיר ולחיות חיי כפר, צריך להגדיל את השטח ואת האוכלוסייה." גדליה גל משוכנע גם הוא ש"האיחוד התבקש." ואילו מרים מגדלי מרמתיים אמרה: "עד היום אני לא קוראת למקום מגורי `הוד השרון`. אצלי זה עדיין `רמתיים`."

 

זלמן פרם היה חבר במועצה המקומית של מגדיאל מ-1950 ועד שקמה הוד השרון. בתחילת דרכו הציבורית שימש צבי זמיר בתפקיד ראש המועצה. ליטאי היה מזכיר המועצה בעת שסלוביק עמד בראשה, ולימים הוא נבחר לראש מועצה. בזמנו חל המיזוג בין הדר-רמתיים למגדיאל. למגדיאל היתה הבררה להצטרף לכפר סבא או לרמתיים. כפר סבא, שרצתה במגדיאל בגלל שטח הקרקע שלה, לחצה עליה להתאחד אתה, אבל בסופו של דבר הכריעו חברי המועצה, ובהם פרם, לטובת רמתיים, "כי רצינו לשמור על הצביון הכפרי," הסביר פרם.

 

בנושא האיחוד אמר יעקב פיינשטיין: "כשדובר אצלנו על איחוד (עם מגדיאל, ב-1964) נראתה לנו רמתיים, כי היתה לנו מועצת פועלים משותפת ולשכת עבודה משותפת. ואולם כשנוצר האיחוד, היינו כמי שבלעו נגיסה גדולה מדי. רק בנס לא נחנקנו..."

 

האיחוד הזה היה אות לבאות, אם כי הנסיבות בשלב השני היו שונות. היזמה לאיחוד הדר-רמתיים עם רמת הדר יצאה ממשרד הפנים, שנקט מדיניות של צמצום מספרן של הרשויות המקומיות הקטנות על-ידי מיזוגן ברשויות גדולות יותר. ב-25 באפריל 1963 פורסם ב"רשומות" צו לאיחוד רמת הדר עם הדר-רמתיים. מאחר שהשם "הדר" היה משותף לשניים מן היישובים הללו, נקבע ששמה של הישות החדשה יוסיף להיות הדר-רמתיים. בראש הדר-רמתיים המורחבת, שמספר תושביה עמד על 8,400 ושטח השיפוט שלה היה 16,000 דונם, נבחר לעמוד בנימין אבן.

 

בנימין אבן נולד ב-1907 בסוקולקה שבפולין, וב-1922 עלה כחלוץ לארץ-ישראל, והתיישב במושב החקלאי כפר מל"ל. הוא היה פעיל מאוד בקרב ציבור הפועלים, ונבחר למזכיר מועצת פועלי מגדיאל. כן פעל במחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית ובמרכז החקלאי. במלחמת העולם השנייה התנדב לשרת בחטיבה היהודית הלוחמת ("הבריגדה"), ועם שחרורו בתום המלחמה חזר לפעילות ענפה במושבה.

 

ב-1955 נבחר לראש המועצה של הדר-רמתיים, ובמסגרת כהונתו פעל רבות למיזוג עם רמת הדר. אחר-כך נמנה עם אדריכלי האיחוד של מושבות הוד השרון.

בתקופת כהונתו כראש המועצה הורחב החינוך העל-יסודי והמקצועי, נבנו שני אזורי תעשייה והותקנה מערכת תיעול כללית. 3 פעמים רצופות נבחר אבן לראשות המועצה, ועם איחוד מגדיאל והדר-רמתיים בשנת 1964, הוא נבחר פה אחד לראש המועצה הראשון בהוד-השרון. בתפקידו זה שימש בשנים 1969-1955.

 

את איחוד מגדיאל והדר-רמתיים הגו בעת-ובעונה-אחת ראשיהם של שני היישובים, ברוך ליטאי ממגדיאל ובנימין אבן מהדר-רמתיים.
ברוך ליטאי נולד ב-1898 בוורשה שבפולין, ובשנת 1926 עלה לארץ-ישראל. ברוך למד באוניברסיטה העברית בירושלים ועבד בחקלאות במושבות השרון. במסגרת פעילותו הציבורית הוא שימש מזכיר המועצה המקומית במגדיאל עד שנבחר לראש המועצה בשנת 1959. בתקופת כהונתו, שנמשכה עד שנת 1964, דאג ליטאי להמשך פיתוחה של מגדיאל. לאחר מיזוג מגדיאל עם הדר-רמתיים פרש ליטאי מתפקידו, אבל המשיך לעבוד כסגן ראש המועצה החדשה בהוד השרון עד צאתו לגמלאות. המועצות של שתי הרשויות התכנסו בנפרד והצביעו בעד איחוד. משרד הפנים ראה את האיחוד בעין יפה, וביום ז` בכסלו תשכ"ה (12 בנובמבר 1964) פורסם צו מטעם שר הפנים בקובץ התקנות מס` 1647 בדבר איחודן של מגדיאל ושל הדר-רמתיים לרשות מקומית אחת ששמה הוד השרון. את השם הוד השרון נתן פקיד משרד הפנים ושמו רוזן, שתרם רבות לביצוע האיחוד.
ב-1 בדצמבר 1964 עברו כל הזכויות וההתחייבויות של שתי המועצות הללו למועצה החדשה. מניין חבריה היה 29 במספר: 15 מהם היו חברים מהדר-רמתיים, 3 מרמת הדר ו-11 - ממגדיאל. המספר הזה נשאר בעינו עד לבחירות המשותפות שהתקיימו בשלהי 1965. בבחירות אלה נבחרו 11 חברי מועצה חדשים, בהתאם למספר התושבים במועצה המאוחדת. לראש המועצה החדשה נבחר בנימין אבן.

עם האיחוד הכולל אוחדו גם מועצות הפועלים של מגדיאל ושל הדר-רמתיים.

 

יצחק קדמי, שסיים את חוק לימודיו בירושלים פרק זמן לפני האיחוד, רצה להיות עורך דין עצמאי והחליט לפתוח משרד ברמתיים. באחד הימים נסע יצחק מרמתיים למגדיאל וראה את הפרדס המפריד ביניהן - שתחילתו בכפר מל"ל וסופו כמעט בירקונה. הוא שאל את ראש המועצה, בנימין אבן, ואנשים אחרים, למה עומד פרדס בלב היישוב, והוסבר לו שזה פרדס של כפר מל"ל, ושלכל יחידת משק שם יש חלק בו. השארת הפרדס במקום הזה נראתה בעיניו מלאכותית. "באותה העת כבר דובר באיחוד," סיפר קדמי, "וחשבתי בלבי: `מדוע לא יהיה הפרדס הזה בתחום השיפוט של הוד השרון? הוד השרון תוכל לקחת את האחוזים וההפקעה המגיעים לה בעקבות האיחוד, ולתרום להתפתחותו של היישוב החדש.`" כעורך דין המעורב בפוליטיקה ובחיי הציבור, אמר קדמי לעצמו שאם ייבחר אי פעם לראש מועצה, הוא יטפל בעניין הזה.

 

באותה העת עדיין שרר ניכור בין אנשי רמתיים לבין אנשי מגדיאל, שכן לא כל התושבים קיבלו את האיחוד בחפץ לב. והאיחוד על הנייר לא גרם אפוא לאיחוד נפשי. מגדיאל הוסיפה להיות מגדיאל ורמתיים הוסיפה להיות רמתיים. סיפרה חוה קאופמן מרמת הדר: "רמת הדר היתה יישוב עצמאי. מועצה. לא ששנו להצטרף להוד השרון, אבל היישוב היה יותר מדי קטן ולא יכול להחזיק את עצמו. אפשרות אחרת היתה לנו להתאחד עם המושבים גני עם וירקונה, אבל הגבול המשותף עם הדר-רמתיים היה גורם חשוב באיחוד."

 

דברים דומים היו גם בפיו של ישקה פוטש, תושב מגדיאל: "איחוד עם רמתייםהיה רע למגדיאל, לדעתי. מגדיאל ורמתיים היו שני יישובים קטנים שרוב הוותיקים בהם עולים ממזרח אירופה, אבל הם היו כה שונים זה מזה. מגדיאל היתה מגובשת ומאוחדת יותר, כמו משפחה גדולה. רמתיים נראתה בעינינו מתנשאת, מתנכרת." דעה שונה מזו הציג יעקב פיינשטיין, שבמשך שנים כיהן בתפקיד מזכיר מועצת מגדיאל: "היה דמיון רב בין רמתיים ובין מגדיאל. זאת אחת הסיבות שהייתי בעד מיזוג מגדיאל-רמתיים ולא מגדיאל-כפר-סבא. הייתי מעורב במיזוג, בתור מזכיר המועצה. מיזוג צריך להיות בין שתי מערכות דומות. לכפר סבא היה כדאי להתמזג עם מגדיאל: היא ענייה בשטח ומגדיאל עשירה. בהוד השרון יש היום 24,000 דונם. לכפר סבא יש בקושי 16,000 דונם. אם היינו מתמזגים עם כפר סבא, היתה מגדיאל שכונה של כפר סבא. והיתה בעיית הגבולות. היה בינינו גבול משותף ארוך, אבל מרכז הכובד של כפר סבא (רחוב ויצמן) הוא בגבול הדרומי שלה, סמוך לגבול הצפוני של מגדיאל, שהמרכז שלה היה רחוק משם. הרחוב הראשי של רמתיים, לעומת זאת, היה קרוב אלינו. נקודת הכובד המסחרית היא פה. מגדיאל קרובה יותר מגני צבי או מנוה הדר. מבחינה מסחרית, תעסוקתית ותחבורתית היינו קשורים לרמתיים יותר מלכפר סבא. כפר סבא היתה לדידנו קצה העולם. מי נסע לכפר סבא לקנות משהו? הולכים לרמתיים! (לרמתיים היינו הולכים, לכפר סבא היה צריך לנסוע). השוויון במשקל הסגולי והמרכז הביאו לכך שהתאחדנו עם רמתיים, וזה היה צעד נכון."

במיטב המסורת של אינטגרציה טבעית והדרגתית, המאפיינת את מושבות דרום השרון, הביא האיחוד בעקבותיו מיזוג וליכוד.

 

בהוד השרון היו עם כינונה כ-13,000 תושבים, ושטח השיפוט שלה השתרע על פני 22,000 דונם. 5 מטרות הציבה לפניה המועצה המקומית המאוחדת: פיתוח החקלאות; הרחבת ענפי הכלכלה וגיוונם על-ידי הרחבת שטח התעשייה, המלאכה והמסחר; גידול האוכלוסייה בתוך עשור ל-30,000 נפש על-ידי קליטת עלייה, בנייה פרטית וציבורית ויצירת מקומות עבודה ופרנסה למבוגרים ולנוער; קיום מפעלי החינוך והתרבות וטיפוחם; ייעול ושכלול השירותים המוניציפליים הקיימים ודאגה להרחבתם.

 

בשנים הבאות הצטרפו לאיחוד גם גני צבי, נוה נאמן ונוה הדר.
גידול האוכלוסייה מרשים עוד יותר: ב-1948 היו בשטח הקרוי היום הוד השרון 3,500 נפש; ב-1955 היה מספר התושבים 12,000 נפש; עד 1972 כמעט לא נרשם גידול, ועד 1980 גדלה האוכלוסייה בחצי: מעתה היו בה 18,500 תושבים. לאלה נוספו כמעט 1,000 תושבים בשנה. ב-1991 היתה הוד השרון לעיר, וב-1994 כבר היו בה כ-30,000 תושבים. על רקע זה מתייחדת המושבה-לשעבר כפר הדר בשמרנותה: מספר תושביה הוותיקים מוסיף להיות היום כפי שהיה בשנים הראשונות לקיומה.