מייד לאחר שהוכרזה הקמתה של מדינת ישראל בעיצומה של מלחמת העצמאות בשנת תש"ח (1948), נפתחו שעריה לרווחה לקליטת יהודים באשר הם . בשלוש שנותיה הראשונות של מדינת ישראל, שבהיווסדה היו בה כ-650,000 יהודים, קלטה המדינה כ-700,000 עולים חדשים. מעולם לא נעשה מעשה-רב כזה - שחברה תוכפל בפרק זמן קצר כל-כך. יתרה מזו, כמחצית מן העולים החדשים היו שרידי השואה באירופה, אנשים שעולמם חרב עליהם ובמשך שנים נרדפו עד צוואר, נכלאו במחנות ריכוז והמתינו למותם במחנות ההשמדה. מי שעלה לישראל מאירופה הניח מאחור את יקיריו שנספו, את ביתו ואת כל עברו. המחצית האחרת באה מארצות ערב, שבהן היו היהודים בני חורין (אם כי לא אחת היו אזרחים מדרגה שנייה). היו בהם בעלי מלאכה, בעלי מקצועות חופשיים, סוחרים ופקידים. רבות מן המשפחות מעדות המזרח היו ברוכות ילדים.

למעט היהדות, לא היה מכנה משותף תרבותי בין העולים החדשים יוצאי המערב לבין יוצאי ארצות ערב - ולא היתה שפה משותפת בין כל העולים החדשים לבין התושבים הוותיקים בארץ-ישראל - מקימי המדינה.

 

על רקע זה נראה הפרק של קליטת העלייה ביישובים, שיהיו לימים הוד השרון, אחד הפרקים המופלאים ביותר בתולדות היישוב היהודי בא"י: "זה היה נס שלא יחזור על עצמו," אמר יעקב פיינשטיין, איש מגדיאל. "ב-1950 מנתה מגדיאל כ-1,000 תושבים. ב-1951 היינו 5,000. לא קרה בעולם ש-1,000 יקלטו 4,000."

 

אין ספק שמאמצי הקליטה שעשה היישוב הוותיק יותר תרמו להקלת חבלי הקליטה של העולים החדשים. על הצד האחר של המטבע - תרומתה של העלייה ליישוב הוותיק יותר - הרחיב את הדיבור ישקה פוטש, תושב מגדיאל: "קליטת העלייה תרמה לפיתוח היישוב. למענה התחילו לבנות בגדול. שיכון גיל עמל, שנבנה במקום המעברה המקומית, כמעט הכפיל את אוכלוסייתה של מגדיאל. מ-1935 ועד שבאו העולים החדשים, לא השתנתה מגדיאל. בנו מעט מאוד, לא מכרו בתים, לא קנו בתים, ורק מעט תושבים חדשים באו, לכן גם לא בנו שיכונים. הגידול המואץ החל עם העלייה של שנות ה-50 הראשונות. עד אז היו שני רחובות סלולים: רחוב חנקין ורחוב הרצל. בשנות הקליטה הגדולה סללו את הכביש ממגדיאל לרמתיים, ובהדרגה סללו את כל הרחובות."

 

בהדרגה הוסבו מעברות גיל עמל, נוה הדר וגיורא לשכונות של קבע. מצבם הכלכלי של אנשי המעברות לשעבר השתפר, ורמת התושבים עלתה.
עד אז התבססה החקלאות היהודית ברובה על עבודה ערבית שהיתה זולה, יעילה - ובשפע. הודות לעולים החדשים שהתערו במושבה, השתנו מאוד שיעורי העבודה העברית בחקלאות. כמו כן התחילו עולים חדשים לקבל תפקידים ציבוריים, בהסתדרות, במועצה המקומית.
פכים קטנים בנושא הקליטה בימים ההם ניתן לשמוע מפי רבים מתושביה של הוד השרון. סיפרה שושנה מנצ`ר (לבית תמרקין): "למגדיאל באו עולים חדשים מתימן ומעיראק. התימנים באו ישר מלוד, כמו על מרבד קסמים, ונכנסו למושבה בשיירה. הם הובאו לרחוב נצח ישראל, לסמטה של רחוב חנקין. ילדי בית הספר חיכו להם ברחוב חנקין. הם הלכו בשורה עורפית ומילאו את כל הרחוב הצר, לבושים בגדים מסורתיים יפים, מכים בטמבורים ושרים בשמחה אדירה. אבי התנדב לעזור להם בקליטה. אחר-כך הוא ביקר אצלם לעתים קרובות ואמא - כמו נשים רבות ממגדיאל - הביאה להם בגדים, מזון, כלי בית וצעצועים. כמה מהילדים הצטרפו כעבור ימים מספר לכיתה שלי, בבית הספר `מזרחי` במגדיאל."
"העולים מתימן גרו ברחוב הרצל," סיפרה רות מישקין-שירזי ממגדיאל. "כל לילה היו עושים חנגות, דופקים על פחים, רוקדים ושרים. למדתי לרקוד את הריקודים שלהם."

גם עמוס ליבר ממגדיאל נזכר באורח חייהם של עולי תימן: "היתה חצר שבה בנו אוהלים וכל משפחה קיבלה אוהל. הצריף היחיד היה בית כנסת. רווקים גרו ברפת של זוכוביצקי, שהיתה בבניין גדול, מסודר, יפה ונקי. בכל ערב היו התימנים רוקדים ומתופפים על פחים. היינו באים לראות ולשמוע. האבות היו מלמדים את הילדים לקרוא בתורה בניגון שלהם, וסביב ספר אחד ישבו כמה ילדים. כל אחד מהם ידע לקרוא מזווית אחרת. כשבאו לבית הספר, הם היו מחזיקים את הספרים הפוך."

 

אחרי התימנים באו עולי עיראק. "באחד מימי חמישי בחורף, אחרי מלחמת העצמאות," סיפרה שושנה מנצ`ר, "באו עולי עיראק. שיכנו אותם באוהלים שנבנו בתוך יום-יומיים, סמוך למה שהיה הכפר הערבי ביר עדס. ירד גשם זלעפות, והוא גרם לשטפונות גדולים. המשפחות הוותיקות והמבוססות של מגדיאל התארגנו והחליטו שכל משפחה שמוכנה ומסוגלת, תיקח לפחות ילד אחד עד יעבור זעם, כלומר הגשם. אבא הביא הביתה שלושה ילדים קטנים. אנחנו ישנו על הרצפה והם קיבלו את המיטות. אמא נתנה להם בגדים משלנו. בשבת בא לביקור אב המשפחה ואבא לקח אותו למרפסת ודיבר אתו בחביבות. הערצתי את אבא על שבתוך דקות הצליח ליצור קשר חם עם אדם שהיה מבוהל ומבולבל ובקושי דיבר עברית. "כמה מילדי עיראק הצטרפו לכיתה שלנו, וכעבור זמן קצר היו יוצאי עדות המזרח רוב מכריע בכיתות הקטנות."

 

גם משפחתה של רות מישקין-שירזי לקחה חלק בקליטת יהודי עיראק. וכך סיפרה רות: "משפחה גדולה משלי באה וגרה אצלנו עד שהסתדרה. אחי היה חקלאי, והעסקנו הרבה פועלים תימנים ועיראקים. עבדתי אתם בתפוחי אדמה, בעגבניות ובמלפפונים. הייתי חוזרת מבית הספר, משאירה את התיק ורצה ישר לשדות של אחי כדי לעזור."

 

גם בני משפחתם של האחים שמש באו מעיראק באותה העת. סיפרו האחים שמש ממגדיאל: "הדודה שלנו עלתה מעיראק עם בעלה וילדיהם. הם באו למגדיאל בשבת לתפילת מנחה, ונשארו. פינינו בשבילם חדר בביתנו. במשך כמה זמן גרנו 4 משפחות בבית אחד. הכול נעשה ברוח טובה. העולים מעיראק שבאו בתקופת המעברות היו כמו `הבגדאדים` הראשונים, שעלו לארץ-ישראל כציונים. לא גירשו אותם. אנחנו כבר היינו מבוססים והיה באפשרותנו לעזור להם."
האינטגרציה של העולים החדשים בקרב התושבים הוותיקים היתה טבעית, המשך למסורת המקומית. "פליטי השואה שהתיישבו במגדיאל למדו ערבית מאתנו ואנחנו למדנו יידיש מהם," סיפרו האחים שמש.

על העולים שבאו לרמתיים ונקלטו בה ובסביבותיה סיפרה מרים מגדלי: "היתה עלייה מתימן ומרומניה. הם לא ידעו חקלאות, אבל לא היתה בררה והם נעשו חקלאים. הם היו מבקשים הלוואה ואבי - שניהל את בנק `הלוואה וחיסכון` ברמתיים - אישר להם הלוואות והאמין שהם יחזירו. והם החזירו, אבל לאט. אבי חזה מבשרו את קשיי הקליטה בחסרון כיס, על כן תמך בהם."

 

כשבאה העלייה הגדולה, בשנות ה-50, היתה רבקה בראל (לבית רוזנבלום), אחות ב"טיפת חלב" המקומית שעבדה רבות עם דוקטור רטן. היא הדריכה מדריכות מקומיות כיצד לשקול תינוקות ולהדריך אמהות בהזנה נכונה של תינוקות ולעשות ביקורי בית. "היתה מדריכה בגיל עמל, שפרה סובלמן שמה, שתרמה המון," סיפרה רבקה בראל. "ברמתיים היתה שולה, והיו אחרות. עבדנו בגיל עמל במגדיאל, באלישמע, ברמתיים, בהדר, בנוה הדר ובנוה נאמן. המוקדים העיקריים היו גיל עמל, מעברת רמתיים ונוה נאמן. כשהיו שטפונות בגיל עמל, עבדנו שתי יממות רצופות בפינוי המעברה, במיוחד פינינו ילדים. רמתיים היתה קטנה, ועל כן הייתי באה אליה פעם אחת בשבועיים.

 

"עבדנו על ניקיון, על אוורור החדר, על תזונה נכונה. בראש ובראשונה דאגנו לשלום הילדים. אבל היו פערי תרבויות ולא אחת חטאנו בכך שלא הבנו אותם. היתה משפחה שישבה על הרצפה הנקייה ואכלה, ואני הושבתי אותם סביב השולחן. היום אני יודעת שטעינו: מה האסון, אם הרצפה נקייה ולה נוח לאכול על הרצפה? אותה משפחה אכלה ירק שגידלו בחצר. אמרתי: `מי אוכל דבר כזה?` אבל אלו היו טעויות מחוסר ידע. ידענו רק דפוס אחד, הדפוס המערבי. פגענו בהרבה אנשים בלי שהתכוונו לכך. ואולם הכוונה היתה טובה לכל אורך הדרך, ועשינו לילות כימים כדי לממש אותה."
אליעזר שמאלי היה המפקח של בתי הספר שנפתחו במעברות וביישובי העולים. "היה מחסור חמור במורים," סיפרה בתו, שולה ויתקון. "אמי, שעלתה ארצה בתור מורה לעברית, התנדבה ללמד עולים חדשים. היה לה ניסיון עשיר בכך: כשבאנו לרמתיים ב-1942 היו בה הרבה עולים חדשים של הימים ההם. גם ה`יקים` הוותיקים למחצה היו בחזקת עולים חדשים, כי רובם לא דיברו עברית - והיא היתה נותנת להם שיעורי ערב.

"כשהתחילה העלייה הגדולה לימדה אמי גם בנוה נאמן. היא היתה נוסעת באוטובוסים לכל מקום ומחכה בחושך, בגשם, בקור ובחום לאוטובוס שיגיע. היא עשתה זאת בנאמנות ממש עד ימיה האחרונים. בשביל העולים האלה היא היתה הכול: עזרה סוציאלית, כתף בשביל לבכות עליה. היא ידעה יידיש, גרמנית, רוסית ועברית, והיה להם קל למצוא אתה שפה משותפת."

 

על המחסור במורים וההתנדבות בתחום הזה סיפרה שושנה בר-נתן ממגדיאל:
"בגלי העלייה שבאו אחרי קום המדינה, באו למגדיאל עולים רבים מעדות המזרח, רובם מתימן. היה מחסור במורים, ומחלקת החינוך, שקדמה למשרד החינוך, קראה לכל בעלי תעודת הוראה לחזור להוראה. אני חדלתי ללמד כ-9 שנים לפני כן, אחרי הולדת בני. מנהל בית הספר המקומי, שידע שאני מורה מוסמכת, ביקש שאלמד בבית הספר. הוא סיפר לי שבכיתה ב` יש 52 ילדים, ממרוקו, מתוניסיה וממצרים, והמורה מאיימת שתעזוב אם לא יחלקו את הכיתה לשתיים. בלהט הרגע אמרתי שאני מסכימה לבוא, אבל בתנאי שאקבל את כל הילדים הבעייתיים. `אני מחפשת אתגר,` הסברתי. קיבלתי את הכיתה הבעייתית - 23 תלמידים. כעבור שנה בא המפקח אליעזר שמאלי לכיתה שלי. זה היה יום שישי והוא נכח בזמן קבלת שבת. כשיצא, הוא אחז בשתי ידי ואמר: `יישר כוחך, שושנה! מה שהספקת לעשות בשנה !`"
אחרי שיצאה לגמלאות, המשיכה שושנה בר-נתן ללמד בהתנדבות. על כך הוענק לה אות יקירת הוד השרון.

על העולים החדשים ברמתיים סיפרה גם חוה קאופמן מרמת הדר: "במעברת רמתיים הכרתי כל אחד. הם התיישבו על אדמות אבו-קישק. ובעקבות ישיבתם זאת נוסדה נוה הדר. הכרתי שם כל ילד. היו משפחות של 18 ילדים, שישבו על הארץ ואכלו מעל מחצלת. היום הם משכילים ומצליחים, כאילו קפצו אלפיים שנה קדימה!"

 

על קליטת העלייה ברמת הדר סיפר ויליאם גרינבאום, שזמן קצר לאחר שהיה עולה חדש, הטה שכם לקליטת חדשים ממנו: "באנו מבלגיה זמן קצר אחרי קום המדינה.

ב-1949 התארגנו בבלגיה כ-20 איש שטסו לישראל כדי לבדוק אפשרות לעלייה. לכמה מהם היו משפחות כאן. 10 אמרו שברמת הדר אפשר לבנות משק. אבי בא חצי שנה לפנינו, רכש משק והקים לול. ביום בואי, הטילו התרנגולות ביצים בראשונה. התרגשתי. זה מה שרצינו: `אם באים לארץ ישראל, צריך לעסוק בחקלאות.`

 

"לא הובאנו לפה בידי הסוכנות היהודית. שילמנו את הוצאות הנסיעה וגם מכס על מה שהבאנו.
"כשבאנו לרמת הדר, לא היה לנו דבר. הפרדס נעקר ובשטח שלנו היה בית ומאחוריו בית מלאכה ולול. היו לנו שני חדרי שינה, פינת אוכל, אמבטיה ומטבח. שילמנו תמורת הנכס הזה 1,800 לירות בדולרים - 3 דולרים ללירה.
"היה צריך לשלם בשביל עמוד חשמל, ואבי עזר בהעמדת העמוד כדי שיהיה חשמל. אבא חשב להקים כאן לצד משק העזר גם בית חרושת לדברי עור, כמו זה שהיה לנו בבלגיה. הבאנו את כל הציוד והמכונות, אבל ההסתדרות רצתה להיות שותפה בכל העסקים שהוקמו אז בארץ, ואבי לא הסכים."המשק לא פרנס אותנו. היו לנו 2.5 דונמים. נטענו כל מיני עצי פרי, ועד שהם נתנו פרי גידלנו ירקות לצריכה עצמית, אבל לא היה לנו ניסיון. את כל כספנו השקענו בלול.
"זמן לא רב אחרי שבאנו לרמת הדר, באו גלי העלייה הגדולים. האנשים במעברה הסמוכה, שנקראה נוה הדר, היו מסכנים. הם חיו באוהלים הרבה זמן עד שבנו להם בתים, ולא היתה להם עבודה. אבא היה נותן להם עבודה במועצה, יוזם בשבילם עבודות, כגון סיוד גזעים של עצים להגנה מפני כנימות. רבים מן התושבים הוותיקים יותר נתנו להם אוכל, תפוחי אדמה ועופות. לכולנו לא היה הרבה, אבל כל אחד עזר כמיטב יכולתו.
אחד ה"נקלטים" מן הימים ההם היה נתן וייס, תושב רמת הדר: "האחים שלי באו במלחמת העצמאות ב-1948, וגרו ביפו. כשעליתי ארצה ב-1949 נסעתי אליהם, ומיפו באתי לרמת הדר. בשטוטגרט שבגרמניה למדתי טכנאות בניין, ואחד הדודים שלי, חנקוס, שקנה מגרש ברמת הדר בשביל הבן והבת שלו, ביקש שאסע ואבנה להם את ביתם. הייתי צריך להגיש תכניות. בוועד שאלו אם יש לי זכות חתימה. אמרתי: `לא סיימתי את לימודי כמהנדס, אבל אתם יכולים לבחון אותי.` הם קיבלו את זכות החתימה שלי והתחלתי לבנות ברמת הדר. המקום כבש את לבי והחלטתי לקנות מגרש לעצמי. מגרש בן דונם עלה אז 350 לירות ועם כל המסים הגיע ל-400 לירות. בניתי את הבית, שעד היום אני גר בו. אחר-כך התחלתי לעשות עבודות שיפוצים ולבנות." בין היתר, בנה נתן וייס את בית הכנסת המקומי.

(חשביה אריה, עיר הירוק, סיפורה של הוד השרון, הוד השרון, 1996)