בשלהי שנות ה-20 היו נוטעים בפרדסים שתילים שטופחו במשתלות שהיו זורעים בהן גרעינים, מגדלים את השתילים ומרכיבים אותם. "זאת היתה תורה שלמה," סיפר ליפמן קולטון. "איפה משיגים גרעינים? ביריחו גדלו עצי לימון מתוק, ועל פי רוב היו קונים שם את הגרעינים. שני חברים ואני החלטנו להקים משתלה. יום לפני שפרצו המאורעות נסענו לתל אביב ומשם לירושלים, ושם לקחנו מונית של ערבי שייקח אותנו ליריחו. לקחנו נהג ערבי משום שבירושלים פשטה שמועה שמשהו עומד להתרחש. נהג יהודי לא רצה לנסוע אתנו ליריחו. היינו צעירים ולא פחדנו. הנהג הערבי הביא אותנו לאחד האפנדים שהיה בעל פרדס של לימון מתוק. האפנדי הושיב אותנו על מחצלת בחדר וכיבדו אותנו בקפה. ישבנו כשלושת רבעי שעה. פתאום נכנס הנהג ואמר: `בואו, ניסע. לאפנדי אין היום זמן לעסוק בזה. נבוא בפעם אחרת.` ישבנו במונית וחזרנו לירושלים. ושם שמענו על השחיטה בחברון. התברר שהאפנדי הציל אותנו כשעיכב אותנו בביתו."

על מקרה דומה סיפרה רות מישקין-שירזי. בשנות ה-20 הראשונות גרו הוריה במגדיאל ואחר-כך עברו לחברון, ששם עבדה דודתה של רות בתור רופאת עיניים. הערבים שבהם טיפלה הדודה הוקירו אותה, ולכן דאגו להזהיר את המשפחה קודם שהתחיל הטבח בחברון. כך הספיקה המשפחה לברוח בעוד מועד וחזרה למגדיאל. היהודים האלה היו בני-מזל. גורלם של רבים אחרים לא שפר עליהם. ב-1929 תקפו ערבים את שכניהם היהודים במקומות רבים בארץ. בחברון נטבחו יהודים רבים, נשים נאנסו והקהילה כולה נמחקה ממפת העיר. במגדיאל חששו מהתקפה של ערביי קלקיליה, ביר עדס ואבו-קישק, והוחלט לפנות את הילדים ואת הנשים עד יעבור זעם. "העלו אותנו על עגלות ופינו אותנו לכפר מל"ל, כי שם היו רפתות ומבני משק של בטון. במגדיאל המבנים היו עשויים בלוקים, מה שנקרא `בנייה רכה`," סיפר רחביה ורדי, תושב מגדיאל. את הגברים ריכזו סביב ברכת המים של מגדיאל, שהיתה בנויה על עמודים. המבוגרים מילאו שקים בחול וביצרו את הברכה, שממנה אפשר היה לראות במשקפת את כל המרחב ממזרח לפרדס שאנטי - במיוחד במשקפת של גפנר שהיתה גדולה ועמדה על חצובה.

גם ילדים ונשים תושבי רמתיים פינו לכפר מל"ל. חנה רוזן מספרת שאחיותיה נשלחו לדודות בחיפה ואילו לה ולאמה, שנשארו ברמתיים, הורו ללכת לכפר מל"ל ולשהות שם ברפת שהיתה עשויה בטון מזוין. על רצפת הרפת נפרשו מזרנים והן נשארו שם עד שהערבים חדלו לירות. משפחת מטוס התגוררה בימים ההם בצריף. ליד הצריף היה בית לבנים, וכשהיו מתחילות יריות מג`לג`וליה, היו מעבירים את הילדים אל הבית הזה ומשכיבים אותם על שמיכות שנפרסו על הרצפה, עד שהסתיימו היריות.

היחסים בין מתיישבי כפר הדר לבין שכניהם הערבים היו בדרך כלל תקינים, בלי חריקות מיוחדות. ב-1929, כשהמון ערבי מוסת פרע ביהודים בכמה יישובים, נמנע השיח` אבו-קישק בקפדנות מלהיגרר אחר המסיתים. ככל הנראה, די היה לו באותו ניסיון לא מוצלח בשנת 1921 לתקוף את פתח תקוה, שבעקבותיו נעצר השיח` ונאלץ למכור חלק ניכר מאדמותיו כדי לשלם את הקנס הכבד שגזר עליו השופט הבריטי. ואין ספק שהשיח` לא שכח שראש השומרים של פתח תקוה, אברהם שפירא, הוא ששחרר אותו בערבות. במאורעות 1929 עמד אפוא השיח` מנגד.

כשפרצו המאורעות ("המרד הערבי") ב-1936 הוא אף הזהיר את אנשי כפר הדר מפני הסערה הקרבה ובאה.