תפקיד מיוחד בתקופת המאורעות נודע לפעמון שהותקן במגדיאל. לפעמון זה ייחד יעקב פיינשטיין את אחד מסיפוריו. וכך סיפר פיינשטיין: זה היה פעמון נחושת גדול שנקבע במרומי ברכת המים - מבנה בטון על עמודים וקשתות, שהתנשא לתפארת בראש הגבעה, בצד המערבי של מגדיאל. לפעמון הוצמד מנוף קטן ואליו נקשר חבל שבקצהו מקל עץ כדי שהמצלצל, שעמד לרגלי הברכה, יוכל לאחוז במקל בשתי ידיו, למשוך בחבל בכוח ולהפעיל את הפעמון.
צלצולו של הפעמון היה נשמע מקצה המושכה ועד קצה, והוא שימש לעניינים שבשגרה ולאירועים מיוחדים גם יחד. צלצול הפעמון היה מציין את התחלת העבודה בבוקר, בשעה שבע; את הפסקת הצהריים בשעה שתים-עשרה; את גמר ההפסקה בשעה אחת; ואת סיום העבודה בשעה ארבע. שעון אישי היה יקר המציאות, ועל כן היה צלצול הפעמון חיוני כדי למנוע אי-הבנות בעניין שעות העבודה.
שימוש אחר בפעמון היה לצורך הודעה על אספה כללית, שבה היו מתקבלות החלטות הנוגעות לכלל התושבים. האיכרים העייפים לא היו נענים ברצון רב להזמנתו של הוועד לאספה, ותזכורת הפעמון לא תמיד הועילה. פרנסי היישוב מצאו דרך נוספת להזכיר לתושבים שעליהם לבוא לאספה. שעות מספר לפני האספה הם סגרו את מגופי המים...
תפקיד חשוב היה לפעמון בעת סכנה. בהישמע צלצול עצבני וארוך, היה ברור שיש מצב חירום. כל אחד ידע את מקומו ואת תפקידו: על הנשים והטף היה להתקבץ במרכז המושבה בשעה שהגברים התפרסו בקו ההגנה.
גם בעת דלקה היו נעזרים בפעמון, להזעיק את עזרת התושבים.
לימים הוסר הפעמון והובא למשמרת בתור פריט מוזיאוני-היסטורי. השוקדים על שימור אתרים וחפצים היסטוריים מקווים שיבוא יום ויצלצלו בפעמון הישן והטוב בפתיחת חגיגות ויובלות.
פעמון שונה בצורתו, אבל זהה בייעודו, היה בבית העם של כפר הדר. נזכר יריב אורן: "זה היה למעשה עיגול ברזל שהיו מכים בו במוט ברזל. הצלצול הושמע פעמים מספר ביום: בשש להשכמה; בשבע לתחילת העבודה; בשתים-עשרה להפסקת צהריים; ובארבע להפסקת העבודה. הממונה על הפעמון היה מרדכי רסיס או מישהו מטעמו. כאשר קרה אירוע מיוחד, היו מכים בפעמון. כשפרצו המאורעות בתרצ"ו [1936] הזעיק הפעמון את התושבים לבית העם. שם נמסר להם כי שליח מטעמו של השיח` אבו-קישק בא להזהיר את התושבים בהדר. חולקו תפקידי שמירה, ונושאי הנשק קיבלו תדרוך."
בשנות ה-40 הוחלף הפעמון בצופר שקולו נשמע בכל האזור. הצופר שימש את תושבי המקום עד מלחמת העצמאות.