בשנות ההיאחזות בקרקע היה על המתיישבים להתמודד גם עם בעיית השכנות עם הערבים. תושבי הכפר ביר עדס שגבל במגדיאל ואנשי שבטים בדוים, שנטו את אוהליהם באזור והיו רועים את צאנם בסביבה, לא ראו בעין יפה את התיישבותם של היהודים שהתפתחה והלכה סביבם. רועים ערבים נפגעו מצמצום שטחי המרעה שלהם, וכפריים חמדו פרות, פרדים וציוד חקלאי שקרצו להם "מעבר לפינה".
עם הקמת המושבות בשרון השתדלו המתיישבים לקיים יחסי שכנות טובים עם הערבים, אבל עד מהרה הם למדו שיש לנקוט כלפיהם מדיניות של כבדהו וחשדהו, ושמידת הזהירות מחייבת לשכור שומרים שישמרו על המושבות דרך קבע.