חקלאות ופרדסנות כללי

 המתנה הכי פופולרית בארה"ב היתה ארגזים של פרי הדר.

תָפּוּז=תָפּוּחֵ זָהָב

פַּרְדֶס, בשפה הפרסית = הפרוש המילולי - "מוקף בחומה",.

מהמילה פרדס נגזרה המילה, "פָּרָדַיִיס" = גן עדן.

התפוזים הגיעו למערב במאה ה-15 על ידי מגלה הארצות הפורטוגלי, וסקו דה-גמא, שחזר מסין עם שתילי תפוז לפורטוגל, ומשם לספרד ולארצות הים התיכון, וכן הגיעו גם לישראל. 
פרי התפוז הגיע לארץ במאה ה-18 מפורטוגל, לכן בערבית שמו: פּוֹרְטקָל. וענף ההדרים החל להתפתח בארץ. אבל, עד לתחילת המאה ה-19 לא היו גידולים משמעותיים בארץ ישראל.  אוכלוסייתה היתה דלילה.
באמצע המאה ה-19 מתרחש ביפו, נס. בפרדס של אָיוּבּ, מתגלה עץ תפוזים שעבר כנראה במשך השנים  התפתחות גנטית טבעית, עד שיום אחד איוב שם לב , כי העץ שלו נותן פרי שהוא שונה מפרי התפוז הרגיל. הוא רואה כי יש איזו התפתחות של זן טבעי, שמוכר כיום והחל ביפו, והתפרץ בכל אזור הים התיכון והוא- זן ה"שָמוּטִי".
ה"שמוטי" היה, ועדיין מיוחד, צורתו אובלית, בעל מתיקות קבועה, מועט גרעינים והמיוחד בו, שקליפתו העבה קלה לקילוף ואין בו מיץ.  וגילו כי קל לשלוח אותו באוניות.
אז החלה המהפכה ביפו, נטעו בה פרדסים רבים, אלפי דונמים של שמוטי.
כל התפוזים מישראל הם מ JAFFA, המוצר הכי ותיק בארץ ישראל.
הגמלים ומשאיות הבודדות שהיו, הובילו מהפרדסים את התפוזים לנמל, מוקמים קואופרטיבים.

בשנת 1938, בארץ יש כ-30.000 דונם פרדסים .
כשהמדינה הוקמה הפרדסנות היתה בשיאה. אך, לאורך השנים הפרדסים הלכו ונעלמו. האורבניזציה-עִיוּר, התרחבות הערים, בעיות מים וכוח עבודה דל.
פיתוח זני ההדרים הוא סיפור מורכב מאד. מכון וולקני הצליח להוציא סדרת זנים- כמו: אוֹר – קלמנטינה, שהם בעלי חיי מדף ארוכים.

 במושבות הוד השרון היו פרדסים כמו:

 פרדס בחר-יה
התפוז הוא פרי הדורש מורכבות בטיפול וזה כנראה לא התאים לפלחים של פָּלֶשְׂתִּינָה. גידול הפרדסים התפשט למזרח הארץ לאורך הירקון על מנת לפתור את בעיית ההשקיה של העצים. בעלי הפרדסים ניצלו את היתרון בשאיבת המים ישירות מהירקון ואת העובדה כי קרקעות השרון התאימו לגידול ההדרים.

בקרב קבוצה מאנשי היישוב העברי החדש ביפו התגבשה קבוצה בהנהגת ר' שמעון רוקח לנטוע פרדס גדול על גדות הירקון ולנצל את מימיו להשקיה. ובשנת 1904, נמצא שטח בן 600 דונם משני צדי הירקון, שהיה בבעלות הסוחר היפואי הנוצרי, אלכסנדר רוק, בדיוק בנקודה בה נשפך נחל הדר אל הירקון, למרגלות תל קנה. רוק היה אחד מבעלי הנכסים הגדולים ביפו.
הקבוצה כללה את: יחזקאל בלום, מאיר אפלבוים, לייב לוי, פרץ פסקל, שמואל מויאל ושמעון רוקח בראשה.

אחרי רכישת הקרקעות החלו בהקמת מכון המים של הפרדס.

בערבית נקרא המקום "בוכריה". ובעצת הרב יחיאל מיכל  פינס, הוחלט לעַבְרֶת את השם ולהעניק לו גוון עברי – והוא נקרא "פרדס בחר-יה".
פרדס 'בחר-יה' ניטע במהלך שנת 1905, בין רמת הדר לנחל הירקון ובמשך שנים נחשב לפרדס הגדול בארץ, בבעלות יהודית. בעליו הכניסו חידושים ושיפורים בכל הנוגע לשיטות נטיעה ועיבוד. בין היתר נטעו גם 200 דונם של עצי פרי נשירים כמו תפוחים, אגסים, אפרסקים, שזיפים וחבושים. היה בכך חידוש גדול והמקום תפקד גם כתחנת ניסיונות ואקלוּם למציאת הזנים המתאימים ביותר לארץ.
ניסיונות שונים של ערביי הסביבה ובראשם,  שבטו של שאקר אבו קישק, להתנכל ולהזיק לפרדס הסתיימו בדרך כלל בסולחה או בתלונות שהוגשו לשלטונות התורכיים.  בשנת 1915 חל מפנה בתולדות הפרדס. עם השנים הלכו מייסדיו לעולמם בזה אחר זה. את הניהול לקח לידיו יוסף רוקח בנו של שמעון, שאף היה מראשי אגודת 'פרדס' לשיווק וקידום ענף ההדרים בארץ.

פרדסים נוספים שניטעו במושבות הם של:

פרדס סקורחוד במגדיאל, שניטע לכל אורכו של רחוב אסירי ציון מרחוב חנקין עד בית העלמין של מגדיאל בצפון.

פרדס פסמניק במגדיאל, שניטע מרחוב סוקולוב לאורך רחוב הסרגל עד לרחוב הדרים במערב.

פרט להדרים היו נסיונות לגידולים נוספים במושבות כמו: טבק, תירס, בננות, שקדים, תפוח אדמה, בוטנים, תותים, אך גידול ההדרים היה הגדול מכולם.

[sub-menu]