בהתחלה הכתיבה סוגית המים את הענף החקלאי הראשוני של היישוב. למרות שמשה גולדברג עמד ע"כ שהקרקע מתאימה לגידול הדרים היו מוזס ודב קנטרוביץ ספקניים כי לא ידעו מה יהיו כמויות המים שמגדיאל יקצו להם. על כן הוחלט לבסס את היישוב על כרמים ומטעי שקדים, לצד משק החלב. חברי הקבוצה התמחו בנושא כבר בהולנד ויוסף ריגר אף נחשב למומחה בעל סמכא שאף הספיק לעבוד בפועל בענף. אך הנחת צינור המים שנעשה במימון של הפועלים ושל היזמים הביא לשינוי במגמה. שנת 1926 הייתה השנה בה עברה מגדיאל למשק הדרים. רמתיים הלכה אחריה תוך זמן קצר והענף התחיל לתפוס מקום חשוב יותר ויותר בין ענפי משק רמתיים. המשקים ברמתיים התבססו על משק אינטנסיבי מעורב: כשבע עשרה דונם פרדס, שישה דונם מספוא לבהמות, ארבעה דונם ירקות ושני דונם ליד הבית לרפת וללול.

בינתיים, עד שיוכלו לחיות ממשקם נאלצו איכרי רמתיים לחפש את הפרנסה גם מחוץ לישוב, במגדיאל ובהכנת מטעי ההדרים של קבוצת איזקסון. גם משק החלב נדחק לשוליים שכן כמות השטחים לא הספיקה גם לפרדסים ולגם לגידול מספוא בכמות שתספיק לבהמות רבות. אך המניע העיקרי לנטישת הענף הייתה בעיית שיווק תוצרת החלב. כל עוד היה זה משק עזר והכמויות היו קטנות הרי ששיווק החלב נעשה באורח עצמאי למושבות הסמוכות, תל אביב ויפו. אך כשגדלו הכמויות התברר כי יש צורך בצורת ארגון אחרת לגמרי שלא התאימה באותה עת ליישוב.

(קריגר יוסף, מזיכרונותיו של ציוני:מהגולה ועד ייסוד רמתיים, הוצאה פרטית, עמית עירית, הפעילות ההתיישבותית היהודית בשרון הדרומי (1918 - 1929), דוקטורט אוני` עברית, 1993)