חינוך ותרבות, בארבע המושבות

המוסד החינוכי הראשון שנבנה בארבע המושבות הוא בית הספר במגדיאל 1928, ברמתיים נבנה בית הספר בשנת 1934.

ייעודו של הבניין הציבורי הראשון של תושבי מגדיאל לשמש כבית ספר, גן ילדים ובית כנסת מעיד עד כמה ראו אלו את חשיבות נושא החינוך במושבה. בית ספר זה היה ראשון ויחיד ושימש את כל ילדי הסביבה, עד שהוקם בית הספר ברמתיים, 1934.
באותן שנים ראשונות של הקמה לא היו במערכת החינוך במושבות מספיק אמצעים וכלים חינוכיים, כפי שמכירים כיום.
כמו כן, כיתות הלימוד מנו מספר מצומצם של ילדים ולעיתים היו בכיתה כחמישה-שישה תלמידים בלבד. עקב כך למדו בחדר אחד שתי כתות יחד כמו: גן ואלף, ב' וג', וכדומה. 
עם השנים הלכו ונבנו עוד גני ילדים ובתי ספר בהם בית הספר החקלאי על שם בן ציון מוסינזון במגדיאל 1941 . בד בבד התפתחו תנועות הנוער והספורט במושבות, בתי קולנוע מקומי ובתי תרבות.

החלוקה הפוליטית של יישובי האזור מצאה את ביטויה גם במערכת החינוך. במגדיאל היה בית ספר של תנועת המזרחי, בכפר מל"ל היה בית הספר לילדי העובדים, ברמתיים היה בית ספר ממלכתי. ילדי ה"ימין" בני רמתיים נשלחו לבית ספר של המזרחי במגדיאל ושם היה על הבנים לחבוש כובע או כיפה על ראשם ולכל התלמידים, להתפלל תפילת שחרית.
כשהיה הפעמון מצלצל בבית הספר במגדיאל, היו התלמידים רצים לכיתות והמורה היה נכנס רק לאחר שהכול כבר היו ישובים במקומותיהם. עם כניסתו של המורה היו התלמידים קמים ועומדים זקופים ושקטים עד שהמורה ביקש "לשבת", ואז התחיל השיעור. אל המורה לא פנו בשמו אלא קראו לו "המורה" .
בבית הספר בכפר מל"ל, לעומת זאת, עם צלצול הפעמון היה המורה הולך לכיתה והתלמידים היו נגררים אחריו בעצלתיים. בימיהם הראשונים של ילדי מגדיאל בבית הספר בכפר מל"ל, היו חבריהם לכיתה צוחקים להם כשהיו מתוך הרגל, קמים ממקומם עם כניסתו של המורה לכיתה, וגם היו קוראים לו "המורה".

בכפר מל"ל וברמתיים קראו התלמידים למוריהם בשמותיהם הפרטיים, ולא תמיד שרר  שקט בכיתות. במגדיאל, לעומת זאת, לא היה הדבר עולה על הדעת. ועוד הבדל היה בין בתי הספר: לתלמידי רמתיים היתה תלבושת אחידה בצבעי כחול-לבן.
במגדיאל לא נדרשה תלבושת אחידה.

כאמור, היה בית הספר ברמתיים חילוני, ועל כך סיפרה שושנה ורקר, תושבת רמתיים, שבאה מבית דתי: "אחותי ואני למדנו בבית הספר העממי(יסודי) ברמתיים. סיימנו את כיתה ח`. הרגשנו חריגות מאוד. לטיולים ההורים לא נתנו לנו לנסוע: `מה תאכלו שם?` לתנועת הנוער החילונית, "המכבי הצעיר", שכולם הלכו אליה, אסור היה לנו ללכת. היינו הולכות למגדיאל, שם התארגנה תנועת `עזרא` של פועלי אגודת ישראל. המדריכה שלנו היתה הדסה רוטשילד. לא הלכנו לבית הספר הדתי במגדיאל, אולי משום שזה היה כרוך בתשלום נוסף. מי שלא שילם, נשלח הביתה, וזאת היתה בושה."

ב-1941 הגיעה לאזור השרון הדרומי, קבוצה של יהודים מאיטליה בעלי השכלה אקדמאית וללא פרנסה, שמצאו תעסוקה בתור מורים בדרום השרון. אחד מהם, פרופסור אליה-שמואל (א"ש) הרטום- שלימים חיבר את פרוש "קסוטו" לתנ"ך - לימד תנ"ך במגדיאל. אביגדור לואיזדה - צָייר שגר ברמת הדר וחולל שינוי באיור ספרי ילדים בארץ - היה מורה לציור במגדיאל רמתיים והסביבה. רפאל רֶנָטוֹ-כהן לימד לטינית.

עם המורים והמחנכים שהטביעו את חותמם על ילדי הסביבה, היו יוסף בורג (לימים חבר כנסת ושר בממשלת ישראל משנת 1951 עד 1986 וסגן יושב ראש הכנסת, אביו של אברהם בורג שהיה יושב ראש הכנסת) ויצחק יצחקי (לימים חבר כנסת, איש חינוך וסופר). דמות חינוכית נוספת שהיתה באזור היתה דמותו של המורה והסופר אליעזר שמאלי, שהיה מידידיו של השומר, אלכסנדר זייד. וכתב בין היתר את קורות חייו בספרו "אנשי בראשית".

עד שנת 1961 עת פתח בית ספר מוסינזון את שעריו לתלמידי הסביבה והפך לבית ספר מקצועי, ובשנת 1963 לבית ספר מקיף. באף אחת מהמושבות שהרכיבו את העיר לא היה בית ספר תיכון, ובני הנוער היו נוסעים ללמוד בכפר סבא או בתל אביב.
בהדר ורמת הדר לא הוקמו בתי ספר, כי מספר התלמידים במושבות אלה לא הצדיק הקמתו.

כל מושבה פעלה עצמאית בנושא חינוך ותרבות, עד האיחוד.