תקופת ה"סזון" ("עונת הציד" באנגלית) - פרק זמן קצר שבו רדפו אנשי ה"הגנה" את "הפורשים", חברי אצ"ל ולח"י - היתה קשה במיוחד לצעירי המושבות, אבל הם התגברו עליה בדרך המיוחדת לתושבי האזור: בהבלגה ובהתחשבות בשכנים. במקומות אחרים בארץ היו חטיפות והלשנות, אבל האזור הזה היה שקט יחסית. "באותה תקופה היו אצלנו מכות, אבל חברי `הגנה` כמוני היו בידידות עם אנשי המחתרות האחרות," סיפר יעקב פיינשטיין. "הם היו חברים שלנו. למדנו בכיתה אחת."
כשנחטפו הסרג`נטים הבריטים בתגובה להוצאת גזרי דין מוות על אנשי אצ"ל ביולי 1947, חיפשו אותם בעיקר בסביבות נתניה, ששם נחטפו. כשהיתה סכנה שיגלו את מקום המחבוא של הסרג`נטים, קיבל גרשון אנצלביץ` הוראה לקבל "אורחים".

החטופים הוסתרו לילה אחד במגדיאל, ואז הזהיר שוטר במשטרת כפר סבא את גרשון שעומדים לעשות חיפוש באזור מגדיאל, ומייד הועברו החטופים לכפר סבא. כוח צבאי בריטי גדול כיתר את מגדיאל, הטיל עוצר על היישוב ועשה חיפושים מבית לבית, אבל הסרג`נטים כבר לא היו שם. בינתיים הוחזרו הסרג`נטים החטופים מכפר סבא לאזור נתניה ושם נתלו בתגובה להעלאתם לגרדום של חברי המחתרת שנידונו למוות.

אחת המשפחות המקומיות שהצטרפה לאצ"ל התגוררה במרכז כפר סבא בבית קטן ששכן בלב פרדסים, ולכן שימש מקום מקלט נוח. בביתם הוקצה חדר למקום מסתור לאנשי מחתרת שהיו זקוקים למחסה. יעקב מרידור, מפקד אצ"ל, היה מדיירי אותו "חדר סודי". ב"הגנה" ידעו על קיומו של מקלט חשאי של "הפורשים", וידעו שבן-עמי זמיר קשור לאצ"ל, אבל הם ידעו גם שאחיו הגדול היה חבר ה"הגנה" ועל כן לא הציקו לו.
לפרנסתו הקים בן-עמי זמיר קיוסק שנעשה למעין בית קפה ומועדון של צעירי הסביבה. במוצאי שבת היתה שם תזמורת ריקודים, ואנשי לח"י ואצ"ל הרגישו שם בנוח. יום אחד בא אל בן-עמי איש אצ"ל, עולה מרומניה שהיה צריך להסתתר. בן-עמי אכסן אותו בביתו בחדר אחורי קטן שהיתה ממנו יציאה אל החצר והפרדס, ומשם אפשר היה להגיע עד נתניה בלי לחצות כבישים. עברו ימים מספר ובן-עמי והרומני נכנסו לשגרה ולשאננות. הרומני, שכינויו המחתרתי היה יצחק, התחיל לשבת בבית הקפה. אנשי ה"הגנה" המקומיים הבחינו בצעיר הזר, והחשד ניעור בלבם, ובאחד הימים הצליחו לחטוף אותו לאחר שפיתו אותו להתרחק מבית הקפה.
אנשי "הגנה" עטפו את החטוף בשמיכה, קשרו אותו, הטילו אותו לתוך טנדר והסתלקו. הם קיוו להוציא מפיו את מיקומו של "החדר הסודי", ואולם בן-עמי הפעיל את קשריו האישיים, בין היתר אצל רחביה ורדיגר, ופיזר רמזים בנוסח: "אני לא אהיה קשור בזה, אבל יחטפו לכם 10 אנשים. יש לי מידע פנימי." ובתוך 48 שעות שוחרר החטוף, חבול ומזועזע. בן-עמי התנגד לפעולת גמול על החטיפה. "לא רציתי להחריף את היחסים. אנשי ה`הגנה` של מגדיאל לא היו מעורבים בזה," סיפר. אבל החטוף זיהה את מי שפיקד על החטיפה שלו, וחבריו באצ"ל פרצו לביתו של החשוד במעורבות בפרשה, והרסו את רהיטיו.
כעבור פרק זמן באו במוצאי שבת לבית הקפה של בן-עמי צעירים חמושים בנבוטים (אלות עשויות מענפים ישרים של חושחש), והתחילו להרוס הכול - ובאותה מהירות שהופיעו, כך הסתלקו. בן-עמי נחבט בראשו ומאז נשארה לו צלקת. לאחר מכן הלך בן-עמי לביתו של אריאל (אריק) שרון, מאנשי ה"הגנה" התקיפים ביותר בכפר מל"ל. אריק לא היה בבית, ובן-עמי הודיע לאביו שכדאי לו לשמור על בנו לבל יניח לחבריו להתפרע שוב, משום ש"זה לא יעבור בשתיקה." ואכן הרוחות נרגעו.
סיפר יאיר אמסטרדמר, מרמתיים: "בתקופת ה`סזון` פחדנו מיהודים יותר משפחדנו מאנגלים, אם כי אצלנו היה העימות מתון הרבה יותר מבמקומות אחרים. היו מכות. אנשי ה`הגנה` שברו שעוני מים בפרדסים שלנו, שברו צנרת, ועקרו ממטרות וירקות, אבל לא היו חטיפות או הלשנות לבריטים."
יגאל ביצ`קוב, תושב רמתיים, שהיה ילד בימים ההם, רכב באחד הימים עם חבריו על אופניים אל הכיכר שלידה עמד בית מפלגת העבודה. כשהגיעו למקום שמעו הנערים ברמקולים קריאה: "בואו לשמוע את דבר לוחמי חירות ישראל במגדיאל!" הילדים מיהרו לכיכר בית הכנסת במגדיאל וראו מכונית פרטית שעל גגה ישב בחור ובידו תת-מקלע "סטן" ורמקול, ומתוכה נאם מישהו, שהוסתר בווילון, על ההתנכלות של ה"הגנה" ללח"י. דקות מספר לאחר שהסתלקה המכונית המשדרת, בא למקום משוריין "סנדביץ`" של הימים ההם, שעליו עמד אחד ממפקדי ה"הגנה" הזוטרים בכפר מל"ל ושאג: "איפה הם?!" אמרו לו: "הם נסעו לכיוון רמתיים." פנה האיש לשם ואחריו דהרו הילדים רוכבי האופניים. בכיכר של רמתיים עמד בחור, שכנראה ירד מן המכונית של לח"י, שנסעה לכיוון רעננה. הבחור אמר לרודפים: "הם נסעו לכיוון פתח תקווה." המשוריין נחפז אל גשר הירקון, ששם היתה שמירה קבועה של ה"הגנה", אבל השומרים אמרו שלא עברה שם שום מכונית. המשוריין חזר לכיכר, ומפקדו תפס את הבחור שהטעה אותו והכה אותו מכות נאמנות.

באחד הערבים, כשחזרה מיכל גפני ממגדיאל לרמתיים ובידה חבילת כרוזים של לח"י, עקב אחריה צעיר חבר ה"הגנה", שרצה לקחת מידיה את הכרוזים. מיכל ברחה לבית הקרוב ביותר - ביתה של משפחת בינדר - דינה בינדר יצאה ונזפה ברודף וגירשה אותו. כשחזרה הביתה פגשה מיכל ביצחק בן-מנחם ("גוליבר"), חבר ה"הגנה". "`גוליבר` מעולם לא השתמש בכוח, אף-על-פי שהיה ענק חסון ושרירי," סיפרה מיכל אשל לבית גפני. "בניגוד לחברו, הוא ניסה לשכנע אותי בוויכוח ובשיחה שאעזוב את לח"י."

 

מה בתמונה? מכונית הפורד של מפקד ההגנה