הצריף הראשוןהצריף הראשון בהוד השרון

הצריף הראשון, בא להפגיש בין ההיסטוריה והנוסטלגיה של העיר עם מערכות מידע ממוחשבות ועם מייצגים וטכנולוגיות מתקדמות.
המקום משמש מאז 2005, כאתר מורשת היסטורי של העיר, בו מצויים הכלים והרהיטים של פעם ומתועדים בו סיפורי המייסדים והותיקים עם תמונות ומסמכים. בנוסף, ניתן לצפות בסרט המתאר את הקמתו של הישוב,  ניתן לשמוע על ידי הדרכה את סיפור ההיסטוריה של הבית ושל העיר.
בצריף מבקרים תלמידי העיר ושומעים את הסיפורים. כחלק ממסע  לימוד ההיסטוריה של המקום. מבקרות קבוצות  ומבקרים יחידים, משפחות ותיקי העיר מקיימות מפגשים במקום כדי להנחיל לדורות ההמשך את הסיפורים. מערכות המחשוב בצריף כוללות מידע אודות משפחות הראשונים וותיקי המקום.                             אנו מניחים כי המעורבות של הדור הצעיר ודור ההמשך בישום המערכת והקשר הבלתי אמצעי עם הותיקים במקום יעמיקו את השייכות של התלמידים והתושבים להוד השרון ויסייעו להנחיל את המורשת לדורות הבאים.

כמו שנאמר על ידי יגאל אלון -(ראש הממשלה הרביעי, 1969, בין לוי אשכול לגולדה מאיר):   

       "עַם שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ אֶת עָבְרוּ הַהֹוֶוה שֶׁלּוֹ דַּל וַעֲתִידוֹ לוֹט בַּעֲרָפֶל"       

בנייתו של הצריף - חיים קולטון היה חסיד ציוני, שעלה לארץ-ישראל  לא לפני שקיבל את רשותו של הרב  שאמר לו: "סע לחיים ולשלום".
חיים ומינדל  עלו לארץ והיו בין מייסדי מגדיאל בשנת 1924. כדאגה למשפחתו  בת 7 הנפשות- זוג הורים חיים בן 44, מינדל  בת 40 וחמישה ילדים, שלושה בנים-ליפמן בן 15, נחום בן 12 ואריה בן 10  ושתי בנות, חיה בת 16 ומיכל בת 5 - החליט חיים להקים בית במקום וכמה שיותר מהר.                                                                      חיים שמע כי ביישוב הערבי, טוּל כָּרֶם, נמצא בסיס צבאי של הבריטים ושם מוכרים צריפים ישנים שהותירו  אחריהם קודמיהם, התורכים ששלטו בארץ ישראל. יחד עם בנו אריה, רכבו על עגלה רתומה לסוס להביא את הצריף. לפני הקמתו של הצריף במקום יצרה המשפחה יסודות ישרים העשויים מכּוּרכַּרית - כורכר גרוס, מֶלֶט ומים. ועל זה נבנה הצריף.   הצריף  נבנה מעץ, מחובר בברגים וללא כל חלונות זכוכית אלא בד המכסה את הפתחים.  בצריף היו 3 חדרי מגורים- גדול, בינוני וקטן , מטבח והול. השרותים והמקלחת נבנו בנפרד בחצר.   העץ החיצוני של הצריף נמרח בגיליונות נייר זפת שנקרא "טוּל" ובשמם הערבי "פאפא". יריעת זפת שחוברה על ידי לוחות עץ דקים ושטוחים, פלאפונים, עם מסמרים והם שהגנו על הצריף מחדירת גשם.  את הקירות הפנימיים עיבו בלוחות עץ וביניהם  אדמת חמרה וחלוקי נחל שנאספו מנחל קָנָה והָדָס. שיטת עיבוי הקירות היא שיטה בגדדית ונועדה לבידוד הבית מחום וקור. אחר כך טויחו הקירות הפנימיים, בטיח העשוי מחול רטוב, מלט וסיד, שנמרח על הקיר ויצר כיסוי חלק.                                                                                                     כשתמה בנייתו של הצריף  - נשארה המשפחה ללא אמצעים כלכליים למחייה ונאלצה לנקוט צעדים פרודוקטיביים לפרנסתה. תחילה החליטה להשכיר את החדר הבינוני בצריף לתושבים שעדיין אין להם בית ומקום ללון בו, כך הפכה משפחת קולטון, את הצריף ל"בית המלון" הראשון במגדיאל.  ליד הצריף של המשפחה עמד צריף קטן שהמשפחה הפכה לחנות מכולת בה מכרה את החומרים היבשים שאינם דורשים קירור כמו: אורז, קטניות, לחם, סוכר. וגבינות ולבן, שהכינה מינדל מחלב הפרות, שנשמרו בארגז הקרח .        כשמינדל הייתה מבשלת למשפחתה, היה ריח הבישולים מגיע לכל עבר, אז עלתה המחשבה שמינדל תבשל ומי מתושבי מגדיאל שאין לו היכן ומה לאכול יגיע לבית המשפחה יאכל וישלם, וכך נמצאה דרך נוספת להרוויח. ואכן בחדר הגדול הציבה המשפחה שולחן וספסל והפכה אותו ל"מסעדת הפועלים"הראשונה במגדיאל. גם בעליית הגג, בין התקרה לרעפים, איפשרו לפועלים ללון, הכניסה לעלייה, היתה מתקרת המטבח.

 "במשך חודשים רבים היה זה הצריף היחיד במקום". סיפר הנכד ישראל ארנון: "שנה וחצי היתה המשפחה שלנו היחידה שגרה במגדיאל. האחרים היו באים לעבד את אדמות מגדיאל ולבנות את ביתם , אבל גרו בכפר סבא" .באמצע שנות ה- 30 של המאה ה-20, נקלעה המשפחה לקשיים כלכליים ונאלצה למכור את הצריף ולעבור לפתח תקווה.   

 האינוונטר של משפחת קולטון בשנותיה הראשונות במגדיאל היה: 6 פרות ערביות, 5 עֶגְלות, 23 עופות, בית ורפת מעץ. כל שטח מגרשה היה 45 דונם, המגרש השתרע מרחוב סוקולוב עד רחוב אסירי ציון ממזרח.  

המשפחות שגרו אחריהם  בצריף היו: משפחת אשכנזי -קליין ואחריה משפחת סנדק. בשנות ה-70 ננטש הצריף והפך להיות רכוש הרשות המקומית, בשנת 2005 הוחלט לשחזרו ולהופכו למוזיאון ההסטורי של העיר.

(שמחה קליין. הצריף הראשון)

ציטוטים מהעיתונות המקומית

ינואר 1996 - הצריף הראשון צריף הרוחות "הצריף הראשון ברחוב סוקולוב במגדיאל, עזוב מוזנח, ומט ליפול. עכשיו יותר מתמיד. עכשיו, כי מסביבו ולידו מוקמים רבי קומות ורודים וממורקים. והוא, העלוב והמסכן, שחה קומתו יותר ויותר. "אין לי תקווה" הוא מביע מבעד לחלונותיו הפרוצים, מבעד שאריות הפתחים, גגו וקירותיו. רק שריקת הרוח ויללתה עוברת בין פתחיו הפרוצים. בעוד הדיירים החדשים שזה עתה באו לשכון מסביבו ממרקים בפוליש ובטפטים, בפוטלים ובלוסטרות הוא, הצריף, כורע תחת עומס הזכרונות. למרבה האירוניה, עץ גדוע שמגזעו מבצבצים עלים ירוקים, סימבוליקה של ניגודים - כליה וניוון מחד, פריחה ותקווה מאידך. הוא מחזיק מעמד בשארית כוחותיו בזכות הרוח, לא הרוח הנושבת, אלא רוח אחרת. רוח של תקווה והגשמה. רוח של עמידה איתנה בפני כל הרוחות הרעות שהכו בקירותיו וניסו למוטטו ולא יכלו לו" (חדשות הוד השרון).

ינואר 1998 - שחזור הצריף הראשון: התחלה טובה "אין ישוב בארץ שנוסד בתחילת המאה, בראשית הגשמה ציונית, שאינו משמר את ראשיתו ועברו. מעשה ראשונים בראשון-לציון, ראש-פינה, זיכרון-יעקב ומקווה ישראל - הם מקור לעלייה לרגל של קבוצות נוער ובוגרים, ללמוד ולהכיר את התרבות החומרית והרוחנית של ראשית ההתיישבות בארץ. במגדיאל וברמתיים, וכן בהדר, יש אתרים הראויים לשימור ולשחזור. מלבד בית-הכנסת במרכז מגדיאל, שבנוי כמבצע לכל פורענות שתבוא, מצויים בתים עם סגנון ייחודי. באר ראשונה, מגדלי מים, עמדת מגן ממלחמת השחרור וכמובן הצריף של משפחת קולטון, שנשתמר עם מצוקות העתים ועתה סוף סוף יש תכניות לשחזור ויוצגו בו סגנון חיים של המייסדים לפני למעלה משבעים שנה" (חדשות הוד השרון).


אביב 2003 - ההגשמה, שנים עוסקים כמה מאנשי המקום בהסבר על ימיה הראשונים של המושבות: בתי-ספר יסודיים, בתי-ספר תיכוניים, מבקשים ללא הרף מאנשי המקום, בני המייסדים פרטים. סמינריונים שולחים תלמידים בכתיבת עבודות מחקר על נושאים שונים בעבר המושבות. אין תיעוד מסודר, אין ארכיון ערוך, אין כמעט היסטוריה. פה ושם נערכו עבודות הצלה ונכתבו ספרים כמו "העיר בירוק", ו"ספר הדר", מלבד כמובן פרסומים של מייסדים, כמו ספרו של שמואל זקיף וספרו של יוסף קריגר. מחקרים ותמונות מפוזרים בחדרים עבשים ונרקבים. בשנה האחרונה ולפניה, החלה הפעילות המוסדית להנצחת העבר. הוקצו המשאבים לכך, כיאה לעיר המכבדת את עצמה.
(הוד הכפר, יצחק קדמון)

בשנת 2005 נחנך הצריף והיה למוזיאון ההיסטורי של העיר.

כתבות שהתפרסמו בעיתונות -על הצריף הראשון:

1. ינואר 1996 - הצריף הראשון צריף הרוחות

הצריף הראשון ברחוב סוקולוב במגדיאל, עזוב מוזנח, ומט ליפול. עכשיו יותר מתמיד. עכשיו, כי מסביבו ולידו מוקמים רבי קומות ממורקים. והוא, העלוב והמסכן, שחה קומתו יותר ויותר. "אין לי תקווה" הוא מביע מבעד לחלונותיו הפרוצים, מבעד שאריות הפתחים, גגו וקירותיו. רק שריקת הרוח ויללתה עוברת בין פתחיו הפרוצים. בעוד הדיירים החדשים שזה עתה באו לשכון מסביבו ממרקים בפוליש ובטפטים, בפוטלים ובלוסטרות הוא, הצריף, כורע תחת עומס הזכרונות. למרבה האירוניה, עץ גדוע שמגזעו מבצבצים עלים ירוקים, סימבוליקה של ניגודים - כליה וניוון מחד, פריחה ותקווה מאידך. הוא מחזיק מעמד בשארית כוחותיו בזכות הרוח, לא הרוח הנושבת, אלא רוח אחרת. רוח של תקווה והגשמה. רוח של עמידה איתנה בפני כל הרוחות הרעות שהכו בקירותיו וניסו למוטטו ולא יכלו לו"  (מקומון-חדשות הוד השרון)

2.  ינואר 1998 - שחזור הצריף הראשון: התחלה טובה

"אין ישוב בארץ שנוסד בתחילת המאה, בראשית הגשמה ציונית, שאינו משמר את ראשיתו ועברו. מעשה ראשונים בראשון-לציון, ראש-פינה, זיכרון-יעקב ומקווה ישראל - הם מקור לעלייה לרגל של קבוצות נוער ובוגרים, ללמוד ולהכיר את התרבות החומרית והרוחנית של ראשית ההתיישבות בארץ. במגדיאל וברמתיים, וכן בהדר, מצויים אתרים עם סגנון ייחודי, הראויים לשימור ולשחזור: באר ראשונה, מגדלי מים, עמדת מגן ממלחמת השחרור וכמובן הצריף של משפחת קולטון, שנשתמר עם מצוקות העתים ועתה סוף סוף יש תכניות לשחזור ויוצגו בו סגנון חיים של המייסדים לפני למעלה משבעים שנה" (מקומון- חדשות הוד השרון)

3.  אביב 2003 - ההגשמה

שנים עוסקים כמה מאנשי המקום בהסבר על ימיה הראשונים של המושבות: בתי-ספר יסודיים, בתי-ספר תיכוניים, מבקשים ללא הרף מאנשי המקום, בני המייסדים פרטים. סמינריונים שולחים תלמידים בכתיבת עבודות מחקר על נושאים שונים בעבר המושבות. אין תיעוד מסודר, אין ארכיון ערוך, אין כמעט היסטוריה. פה ושם נערכו עבודות הצלה ונכתבו ספרים כמו "העיר בירוק", ו"ספר הדר", מלבד כמובן פרסומים של מייסדים, כמו ספרו של שמואל זקיף וספרו של יוסף קריגר. בשנה האחרונה ולפניה, החלה הפעילות המוסדית להנצחת העבר. הוקצו המשאבים לכך, כיאה לעיר המכבדת את עצמה. (מקומון- הוד הכפר, יצחק קדמון)

נוסטלגיה והיסטוריה עם טכנולוגיה מתקדמת

בין שנים-עשר המייסדים שנפגשו ב-1924 בתל אביב והחליטו להקים מושבה על אדמות הכפר הערבי ביר עדס היה גם חיים קולטון, שבנה את הצריף הראשון במגדיאל. במשך חודשים רבים זה היה הצריף היחיד במקום.

חיים קולטון, חסיד ציוני, שעלה לארץ-ישראל רק לאחר שהושיט לן הרבי ידו ואמר: "סע לחיים ולשלום". חיים עלה קודם בגפו לבדוק את השטח ובשנת 1924 עלתה כל המשפחה לארץ: אב-חיים, אם-מינדל, שלושה בנים-אריה, נחום ויהודה ושתי בנות-חיה ומיכל, המשפחה חיה זמן קצר ביפו עד שרכש חיים את האדמה במגדיאל. בשנים הראשונות עסק חיים בחקלאות ופיתח את משקו בעזרת הלוואות ממקורות שונים.

ברשותו היו 45 דונם פרדס, בית, לול תרנגולות, רפת עם 2 פרות . הצריף של קולטון, כמו צריפים אחרים במושבות נקנה מפורק מבסיס בריטי שבטול כרם, רכוש נטוש של התורכים ששלטו קודם בארץ, והובל למגדיאל על עגלה רתומה לפרד, לאחר יישור הקרקע הורכב במקום.

לימים נקלע חיים לקשיים כלכליים ובאמצע שנות השלושים עברה המשפחה לפתח תקווה ומכרה את נכסיה במגדיאל.

מאז עבר הצריף מספר בעלים : משפחת אשכנזי ולאחריה משפחת סנדק.

הצריף הראשון כפי שהוא היום 2020, בא להגשים חלומם של ותיקים וקברניטי היישוב לשמש מפגש בין ההיסטוריה והנוסטלגיה של המקום עם מערכות מידע ממוחשבות ועם מייצגים וטכנולוגיות מתקדמות.

המקום עשוי לשמש מקום מפגש לותיקי המושבות ולבני משפחותיהם וכן מקום ביקור לתלמידי בתי הספר ולתושבי הוד השרון, כחלק ממסע היסטורי במקום.

מערכות המחשוב כוללות מידע אודות ראשונים וותיקי המקום. אודות ההיסטוריה של המושבות וכן אודות ההווה והעתיד של הוד השרון.

המערכת שמוצבת בצריף, מאפשרת ניהול לאכסון ארכיונאי של המידע וכן יכולת טובה לאחזור ולתצוגה של הנתונים כולל תמונות, מסמכים סרטונים וכו`.

אנו מניחים כי המעורבות של הדור הצעיר ודור ההמשך בישום המערכת והקשר הבלתי אמצעי עם הותיקים במקום יעמיקו את השייכות של התלמידים והתושבים להוד השרון ויסייעו להנחיל את המורשת לדורות הבאים.

המבקרים בצריף יכולים לראות את שיטת הבנייה של פעם, הכלים הכלים והמכשירים שהיו בשימוש. ולשמוע על ההיסטוריה של המקום בליווי סרט.

בתמונה: הצריף 1989