חקלאות בשרון

התנופה היישובית בשנים 1928-1924, שנות "העלייה הרביעית", נשאה אופי ייחודי בנוף ההתיישבותי בארץ-ישראל: לא חלוצים חסרי כול שעבדו את אדמת הלאום שנרכשה בכספי הקרן הקיימת לישראל ומוסדות אחרים, ואף לא בעלי הון בינוני וגדול שפיתחו את המושבות ואת הערים, כי אם בעלי הון זעיר, עצמאיים שביקשו להקים בית ומשק חקלאי, שיפרנס אותם, אם אפשר בלי לקבל סיוע מן המוסדות המופקדים על ההון הלאומי.

מחצית מהעולים הגיעה מפולין, המחצית השנייה הגיעה מארצות מזרח אירופה כמו רומניה, ליטא וברית-המועצות. מעט יהודים הגיעו מעיראק ותימן. רוב העולים הגיעו עם משפחותיהם. הם עסקו במסחר והיו בעלי חנויות. מרביתם לא שאפו לעבוד בחקלאות. הם העדיפו להתיישב בערים ולעסוק במסחר, במלאכה ובתעשייה. רובם התיישבו בתל-אביב, לא רחוק מנמל יפו, שבו ירדו מספינתם. העיר תל-אביב גדלה כמעט פי 3 במשך שנתיים. עולי העלייה הרביעית שעסקו במסחר, תעשייה ופרדסנות, הקימו בתי-חרושת, הגדילו את מעגל הסוחרים בתל-אביב ואף סייעו לפיתוח ולהרחבת הפרדסים. מבין עולי העלייה הרביעית הייתה קבוצה של צעירים דתיים, חניכי תנועת `המזרחי`, שחיזקו את ההתיישבות הדתית בהקמת המושבה הדתית בני ברק ובשורה של נקודות חקלאיות בעמק זבולון ובעמק יזרעאל: כפר חסידים, שדה יעקב ועוד. צעירים חילונים שבנו קיבוצים ומושבים. זמן קצר אחרי התחלת גל העלייה פרץ משבר כלכלי חמור בארץ. ממשלת פולין הגבילה העברת כספים מפולין לארץ-ישראל. מספר העולים בעלי הון ירד, והגיעו עולים חדשים שלא היו בעלי הון שהיו למעמסה על המוסדות המיישבים. האבטלה גאתה, ובמקביל ירדו מחירי הקרקע והדירות והמצב הכלכלי היה קשה. התוצאה הייתה ירידה של יותר מ 20 אלף עולים מתוך 80 אלף העולים שהגיעו לארץ באותה עת. בין השנים 1928-1927 עלה מספר היורדים על מספר העולים.

ובכל זאת תרומתם של עולי העלייה הרביעית לבניין הארץ לא היה מבוטל. למעשה הם אלה שהרחיבו את הבסיס הכלכלי של `המדינה בדרך` ויצרו את מעמד הביניים, בעלי ההון הזעיר. עולי העלייה הרביעית גם אחראים לפיתוח של אזורים חדשים בארץ ששיטות ההתיישבות הקודמת לא התאימו להם, ובכלל זה אזור השרון ומישור החוף.

בשנת 1924 פנו לחברת הכשרת היישוב שתי קבוצות שהיו מעוניינות ברכישת קרקע חקלאית בשרון: קבוצה של יהודים מווילנה וקבוצה של יהודים מפולין-גליציה. בנובמבר 1924 ביטלו אנשי וילנה את הקנייה. אך חברת "משק" - חברה כלכלית שהוקמה בפולין ב-1923 לשם רכישת קרקעות והתיישבות בארץ-ישראל - הביעה נכונות להקים משקי נטיעות זעירים כדי למכור אותם ליהודי פולין או להחכירם לתושבי הארץ.

היה בכך חידוש שכן הייתה זו התיישבות של בעלי הון זעיר שהספיק בדיוק לרכישת הקרקע ואולי להתחיל את סידור המשק החקלאי אך לא ליותר מזה. עולי העלייה הרביעית בקשו להקים יישובים חקלאיים עצמאיים ללא עזרת המוסדות המיישבים ואף בניגוד למדיניות היישובית לעיתים. גם ההתיישבות ברמת הדר, אשר נוסדה ב 1938 בידי עולים עירוניים מגרמניה בני העלייה החמישית, הושתתה על הרעיון של התיישבות עצמאית ואינטנסיבית שכללה משקים קטנים חד-ענפיים או דו-ענפיים.

ההתעקשות של אותם עולים על משקים חקלאיים באה על רקע האתוס הציוני שקידש והעלה את קרנה של עבודת האדמה והפך את ההתיישבות החקלאית לעיקר העשייה באותם ימים. לכן גם אם לא היתה להם הכשרה או ידע מוקדם הרי שכל עולי השרון ראו את עלייתם לארץ גם כעליית מדרגה - מחנוונים וסוחרים בני הגלות ליהודים עבריים, חקלאיים גאים ומצליחים על אדמתם.

(חשביה אריה, עיר הירוק, סיפורה של הוד השרון, הוד השרון, 1996