כאשר נוסדה מדינת ישראל , מנה הישוב היהודי בארץ 600,000 תושבים. בראשית שנות החמישים של המאה ה-20, החלו להגיע גלים גדולים של עולים. חמש שנים לאחר מכן מספר התושבים כבר הגיע למיליון. הבעיה הראשונה היתה מציאת פיתרון מגורים לכל העולים. הפתרונות נמצאו במחנות שהצבא הבריטי נטש, בבתים נטושים ובהקמת מחנות מעבר שהיו מיועדים לקלוט את העולים למספר ימים בלבד, שם היו עוברים בדיקות מסמכים ובדיקות רפואיות. אבל בפועל הקדימה המציאות את תהליכי התכנון של קברניטי המדינה - שהיית העולים במחנות נמשכה חודשים ארוכים מכיוון שלא נמצאו להם פתרונות דיור וקליטה. התוצאה הייתה שבמחנות המעבר הוקמו אוהלים ופחונים בתנאי תברואה ירודים, ללא כל תכנון עירוני או תשתית, ובתנאים פיסיים קשים של צפיפות, מחסור במזון וציוד. בשנת 1950 לוי אשכול הציע שלא להקים יותר מחנות מעבר, אלא לקלוט את העולים בשכונות המיועדות להם ומפוזרות בכל הארץ. שכונות אלו נקראו מעברות, כיון שהעולה היה אמור לאחר תקופה מסוימת להקלט לתוך החברה הישראלית. שכונות הללו היו בנויות מצריפים או אוהלים והוקמו ליד ערים או קיבוצים ומושבים, או כמרכזי ישוב עצמאים. העולים הובאו למעברות על פי החלטה מגבוה של הסוכנות היהודית, שהקימה אותן והיתה אחראית להן. מדיניות זו, שלא נתנה אפשרות לעולה לבחור את מקום מגוריו, היתה מבוססת על מספר נתונים, כגון: אפשרויות התעסוקה, עיקרון פיזור האוכלוסיה, תשתית, בעיות בטחון וכו`.

 

במושבות השרון קליטת העולים החדשים הייתה חלק ממסורת ארוכה של קליטה. מושבות השרון ראו בעולים החדשים מועמדים להתיישבות שיעזרו לפתח ולבסס את המושבות. יחד עם זאת הבעיות שניצבו בפני העולים שחיו במעברה היו רבות: תשתית לקויה, שטפונות בחורף, מחסור בתעסוקה, ארעיות המגורים. האחריות לתחזוקת הציוד המבנים וכן רווחת העולים היתה בידיהן של הרשויות המקומיות שלא תמיד מילאו את תפקידן בשל בעיות כלכליות ואחרות. במשך הזמן המעברות הפכו לפרברים של הערים הגדולות, לעיירות פיתוח, או למושבים חקלאיים.

בסוף רחוב הבנים במושבה רמתיים היתה מעברה גדולה, ששוכנו בה חמולות שלמות של תימנים. לשונם היתה זרה לאוזני דוקטור המרמש ורעייתו, אבל פער השפות לא יצר מחיצה ביניהם. "נתתי זריקות וחבשתי במעברות, בלי להתחשב בשעות," סיפרה הלנה המרמש, שעבדה בתור אחות לצד בעלה.

 

ברמתיים היתה מעברה גדולה, אבל בכפר הדר, הקטנה יותר, לא קמה מעברה. בנוה הדר היתה מעברה - גיבוב של פחונים ואוהלים ובהם מיטות שדה, והובילו אליה דרכי עפר שעברו בפרדסים. בחורף היה צריך לחצות ביצות כדי להגיע לשם.
לדוקטור רטן מרמתיים היה זוג מגפי עור שהגיעו עד מעל לברכיים, והוא היה נועל אותם בלכתו למעברה הזאת. העולים החדשים היו מקבלים אותו כפי שמקבלים את המשיח. ילדים רבים היו משתעלים ואנטיביוטיקה עדיין לא היתה ולכן ניתנו להם סולפה ואספירין - והרבה אהבה ותשומת לב.
היה צריך לספק לעולים החדשים את כל השירותים - חינוך, דת, סעד - והצרכים היו גדולים יותר מן ההיצע.
כ-4 שנים נמשך המצב הזה עד שנבנו בהדרגה שכונות לעולים. נבנתה גיל עמל במגדיאל שהפכה ממעברה לשכונת מגורים; וברמתיים נבנתה נוה נאמן על 600 יחידות הדיור שבה. היו עולים חדשים שהצליחו לחזור למקצועותיהם: שענים, סוחרים, יזמים. רמתיים פרחה מן הבחינה המסחרית. "כולנו יצאנו נשכרים, התחזקנו והתחשלנו כחברה," סיכם פיינשטיין. ועוד הוסיף ואמר: "הם גרו בבדונים, אם כי באו מבתים. כמו שלנו מגיעה תודה על שקלטנו אותם, מגיעה להם הערכה כפולה על שהחזיקו מעמד באותם תנאים, בגשם ובשמש."
עולים חדשים מן התקופה הזאת תיארו ממקור ראשון את נס הקליטה - ואת חבלי הקליטה - של הימים ההם.
כשבאו העולים החדשים בהמוניהם, היה צריך לאפשר להם להתפרנס. המקצועות שעסקו בהם העולים החדשים בחוץ-לארץ לא התאימו לשלבי ההיקלטות בארץ, ולכן היה צורך בעבודות יזומות, עבודות דחק. הוחלט לסלול כביש, אבל עבודה זו היתה טיפה בים, ומובן שלא היה די בזה. הוותיקים נתנו להם הכשרה מקצועית כדי שיוכלו להשתלב במהרה במשק הישראלי.

ב-1951 היו במגדיאל, כאמור, כ-1,000 תושבים ותיקים וקרוב ל-4,000 עולים חדשים שהתגוררו במעברות. העולים החדשים גרו באוהלים ובבדונים - באה רוח והעיפה אותם ובא שיטפון וסחף אותם. מגדיאל עשתה מאמצים אדירים כדי לספק לעולים החדשים את כל השירותים החיוניים: בתי ספר, קופת חולים - ועבודה, והעולים החדשים מצדם השלימו עם חבלי הקליטה הקשים והחזיקו מעמד. "הם ראויים לכל הכבוד," אמר על כך יעקב פיינשטיין.

 

סיפורו של עידו אלמגור אופייני למה שעבר על עולי תימן בימים ההם. עידו, שהיה יתום מאביו, עלה ארצה עם אמו, עם אחיותיו ועם אחיו לאחר תלאות רבות בתימן. אחותו הקטנה נחנקה למוות בדוחק ששרר במשאית שבה נסעו, ונקברה בדרך. המשפחה הקטנה הגיעה ארצה ב-1949, כשעידו היה בן חמש. תחילה הובאו בני המשפחה לראש העין, משם הועברו לבית ליד ומשם ליערה שליד קיבוץ אילון. האזור סבל מ"מסתננים" והעולים החדשים סבלו ממצב כלכלי קשה. דודו של עידו, צדוק, חיפש מקום נוח יותר במרכז הארץ, ומצא את מגדיאל.

 

במגדיאל שוכנה משפחת אלמגור במעברה בפרדס של שאנטי שבפאתי ביר עדס - הכפר הערבי שנכבש במלחמת העצמאות - שנקרא עכשיו, כאמור, שכונת גיל עמל. המשפחה גרה שם באוהל, והאם כלכלה את ילדיה מעבודות מזדמנות במשק בית. הילדים היו קטנים מכדי לעבוד - כולם היו בגיל בית הספר. מאחר שילדי תימן למדו בארץ המוצא שלהם מגיל רך, כשהגיעו ארצה הם כבר ידעו קרוא וכתוב עברית וארמית ולדבר בלשון הקודש. מבחינת קריאה והבנה הם עלו על הילדים הישראלים, שרק בגיל שש מתחילים ללמוד את האלף-בית. אבל העולים החדשים סבלו מחסרון כיס ולא יכלו לרכוש ספרים ומחברות, עפרונות ומחקים ותיק לנשיאת הספרים והמחברות. עידו חתך בד מיריעת אוהל ותפר תיק לבית הספר. לילדי העולים החדשים הוגשה בבית הספר ארוחת צהריים - שנקראה "הזנה" - ולרבים מהם זו היתה הארוחה העיקרית. עם זה נוצר חוסר פרופורציה בין ילדי הוותיקים לבין ילדי העולים החדשים. היו בתי ספר שרוב התלמידים בהם היו בני מעברות - כך קרה בבית ספר "שפרינצק", לדוגמה. בגני צבי היה בית ספר ממלכתי שלמדו בו רק בני מעברות. נחמה לב עבדה בימים ההם בבית החינוך לילדי עובדים במגדיאל. שני סוגי ילדים היו בכיתתה: ילדים של ותיקי ההסתדרות, שהיו מסודרים ומאורגנים מאוד, ושהוריהם עבדו והיה להם בית; וילדים תימנים שזה מקרוב עלו ארצה, שבאו ממשפחות ברוכות ילדים, שלא היה מי שיטפל בהם אחרי הלימודים משום שהוריהם עבדו קשה בעבודות דחק. נחמה התאימה את מערכת הלימוד בשביל ילדי תימן, ודאגה שכל העבודות ייעשו בכיתה. בניגוד למקובל, היא לא נתנה להם שיעורי בית, משום שידעה שאם תיתן להם שיעורי בית, יגדל וילך הפער בין ילדי הוותיקים לבין העולים החדשים.

 

רוב העולים שבאו למגדיאל היו מעיראק, והאחרים היו מתימן וממרוקו. מצב דומה שרר ברמתיים. היות שלא היה מקום לכל התלמידים החדשים במגדיאל, הוסעו קצתם - כמו ילדי נוה הדר - לכפר מל"ל. אוכלוסיית הילדים של גני עם, של ירקונה ושל כפר מל"ל היתה דלילה מאוד, ומשום כך נשלחו לבית הספר שבמקום ילדי אלישמע - מושב שהיה מאוכלס כולו ביוצאי צפון אפריקה. יותר מחמישים אחוז מאוכלוסיית כפר מל"ל היו יוצאי מעברות ועולים חדשים. לימים, רכשו בניהם של אנשי המעברה בתים בהוד השרון. המעברות היו לשכונות, הבתים היו לווילות, המצב הכלכלי שופר ובתי הספר נעשו יותר אינטגרטיוויים.
עידו אלמגור למד בבית הספר העממי - אז לא קראו לו יסודי - שהיה דתי והשתייך לתנועת "המזרחי" (לימים, בית ספר "שילה"), ואחרי הלימודים היה משתתף בפעילות חברתית עם ילדי ותיקים, במיוחד במסגרת "מכבי צעיר" בהנהלתו של יוסף סיטי, שניהל את המועדון הזה מ-1944 עד למחצית השנייה של שנות ה-90. (לימים הקים סיטי תזמורת מנדולינות של "מכבי צעיר", וזו הופיעה בבית הנשיא בחג הסוכות 1995.) "שררה אחווה בין ילדי המעברות לבין ילדי הוותיקים, בין דתיים לחילוניים," סיפר עידו. "היינו כמו אחים, והמורים היו לנו כהורים."

כשנתיים התגוררה משפחת אלמגור באוהל, עד שנבנו בשטח שיכונים של בתים חד-קומתיים. במגדיאל בנו באותה העת שתי שכונות דתיות - מזרחי א ומזרחי ב, ואמו של עידו, שרצתה לגור בשכונה דתית, קנתה בית של חדר אחד במזרחי ב, והצליחה לעמוד בתשלומי המשכנתה - ובהוצאות הלימודים של ילדיה. עידו למד בתיכון חקלאי בכפר חסידים ובסמינר למורים של עליית הנוער, ואחר-כך התגייס לצבא ושירת בו עד שפרש ב-1985 בדרגת סגן אלוף. מאז הוא עובד בתפקיד ניהולי בעירייה.

 

בשכונת מגוריו, שנכללה בזמנה במסגרת פרויקט שיקום השכונות, חיות כ-700 משפחות, רובן דתיות או מסורתיות. הכול חיים שם בהרמוניה ומכירים איש את רעהו. אם מישהו מבקש שיכוונו אותו לאחד הרחובות בשכונה, שואלים אותו העוברים ושבים: "את מי אתה מחפש?" כך קל יותר לענות. יש בהם שכירים ועצמאים, רופאים ומורים, מנהלי בית ספר, מפקחים ובעלי מקצועות חופשיים. רבים מבני הנוער לומדים באוניברסיטאות, קצתם הודות למלגות.

 

סיפורו של צדוק נגר מציג פן אחר של הקליטה בתקופה שעליה מספר עידו אלמגור. כשעלה ארצה, נשלח צדוק לגליל, אבל כעבור 3 חודשים ביקש לעבור למרכז הארץ, ויעצו לו ללכת למגדיאל. במגדיאל גר צדוק עם אשתו באוהל, ושם נולד בנם הראשון. בתחילת שנות ה-50 היה שיטפון גדול - אוהלים התמוטטו והסבל היה רב, "אבל אהבנו את הארץ. נשקנו את עפרה. מה שלא זכו לו אבותינו, זכינו לו אנחנו: לחיות בארץ-ישראל," סיפר צדוק.

בתקופת הצנע בשנותיה הראשונות של המדינה חולקו מצרכי המזון שווה בשווה בין הוותיקים לעולים החדשים. הכול חולק בקיצוב, בנקודות, על-פי פנקסים. בתקופת המחסור הזאת הרגישו העולים החדשים שהם ישראלים לכל דבר. בתקופה הקשה של ראשית הקליטה עבד צדוק בבניין, בריצוף, בזבל, בכל עבודה שהזדמנה לו כדי לפרנס את משפחתו. פועל ממוצע היה עובד יום אחד בשבוע. צדוק עבד כל יום. יום אחד פגש צדוק בלשכת העבודה תושב ותיק, אוורבוך שמו, והאיש אמר לו כי לא נעים לו "לעשות עסקה" בלשכה, מאחורי גבה ומאחורי גבם של מבקשי העבודה האחרים, ולכן ביקש מצדוק שיסור לביתו כדי לשוחח שם. בשש וחצי בבוקר הקיש צדוק בדלתו של אוורבוך. האיש יצא ושאל אותו: "אתה יודע לעבוד בטורייה?" ענה לו צדוק (שעבד בחוץ-לארץ במסחר בתכשיטים) בכנות: "אני אפילו לא יודע מה זה טורייה, אבל אם תראה לי פעם אחת, זה יספיק." לקח אותו אוורבוך לשטח והראה לו מה זה עשב שוטה ומה זה שתיל והורה לו לסלק את העשבים השוטים. כשבא אוורבוך בצהריים, נגלו לעיניו השתילים עומדים כמו חיילים במסדר.

"שב ותאכל," אמר לצדוק, "ואחרי האוכל - לך הביתה."
צדוק חשב שעבודתו לא מצאה חן בעיני המעסיק, ושאל בהיסוס: "לבוא מחר?" "מהיום אתה קבוע," ענה לו אוורבוך.

סיפורו של משה ינוביץ` מרגש לא פחות. ינוביץ`, שנולד ב-1927 בטקוץ שברומניה, היה פעיל במסגרת העלייה והחלוץ ועלה ארצה בשנת 1947 לאחר שישב בתור מעפיל במחנות בקפריסין. תחילה היה חבר גרעין הכשרה בדגניה ואחר-כך שירת בצה"ל. הוא נשא לאשה את בת עירו מרומניה והשתקע בחדרה. ב-1950 באו הוריו למעברה שהוקמה ליד רמת הדר. במעברה של הדר-רמתיים היו כ-30 משפחות מרומניה. הוריו קיבלו שם אוהל. הם רצו שמשה יגור לידם, והוא נענה לבקשתם והקים את ביתו בשכונת נוה הדר, שהוקמה באותה העת. בשכונה נבנו בתים דו-משפחתיים, שכל דירה בהם היתה של חדר, או חדר וחצי. הוריו קיבלו דירה שכזאת והוא, בהיותו חייל משוחרר, קיבל דירה דומה. היו בשכונה עולים מעיראק ומצפון אפריקה, ומשה התיידד אתם. בד-בבד עם עבודתו לפרנסתו השתלב משה בפעילות ציבורית, ובמיוחד עסק בקליטה.
המעברה שכנה ליד רמת הדר, אבל מן הבחינה המוניציפלית השתייכה לרמתיים. קליטתו של ינוביץ` היתה טובה עד כדי כך, שבשנים 1969-1963 הוא היה מנהל סניף בנק הפועלים המקומי וכיהן גם בתור חבר הנהלת המועצה המקומית.

(חשביה אריה, עיר הירוק, סיפורה של הוד השרון, הוד השרון, 1996)

בשנים 1969 - 1978 כיהן משה ינוביץ` כראש מועצת הוד השרון. (ארכיון הצריף הראשון)