זמן קצר לאחר ייסוד המושבה הגיעה קבוצה של משפחות מעיראק, `הבבלים` שנקראו במגדיאל "הבגדאדים". ביניהם היו משפחות שמש, סיטי, חבה, פנחס, עלימה, מנצור ובנימיני. הן עשו את דרכן לארץ-ישראל בדרכים שונות. היו שרכבו על חמור במדבר, אחרים חצו את עיראק במשאיות לכיוון סוריה וזמן רב עבר עד שהגיעו לארץ. אחדים מן העולים ביקשו להתגורר בירושלים, וכשהגיעו אליה נשקו לעפרה. כעבור פרק זמן החליטו שצריך להגשים את הפסוק "איש תחת גפנו ותחת תאנתו", ולהיות איכרים. רחמים בנימיני עלה ארצה ב-1924, בהיותו בן תשע-עשרה, לאחר שסיים את חוק לימודיו בבית הספר התיכון. הוא הביא עמו כסף מן הבית, ומכר עיראקי יעץ לו ללכת לעין גנים הסמוכה לפתח תקווה, משם הגיע למגדיאל.

משפחת חבה יצאה מעירק במוניות, הותקפה על ידי שודדי דרכים, עברה לחמורים דרך סוריה עד ללבנון ומשם לישראל ולמגדיאל. 

בעין גנים בנימיני התגורר ועבד בבית איכרים ורכש נסיון רב שהיה לו לעזר במגדיאל. את חלקת האדמה במגדיאל רכש רחמים בנימיני באמצעות יהושע חנקין. דונם עלה לו שתי לירות אנגליות ועשרה שילינגים. הוא קנה חמישים דונם. אחר-כך חולק השטח לחלקות של עשרה דונם כל אחת. דונם (טורקי) היה בזמנו כתשע מאות מטר ולא אלף מטר, כמקובל לאחר מכן. "קיבלתי חלקה אחת במגדיאל, חלקה אחרת בגבול כפר מל"ל ושתי חלקות בגבול כפר סבא. לימים, כשלא היה לנו מה לאכול, מכרנו עשרים דונם בגבול כפר סבא לשכן שנטע שם פרדס," סיפר. כשקנה רחמים בנימיני את האדמה, הוא לא ידע איפה היא נמצאת בדיוק. חנקין אמר לו: "בכפר מל"ל יגידו לך."

 

תפוחי, ראש הוועד בכפר מל"ל, הראה לו איפה נמצאת מגדיאל. "היה שם עשב גבוה, שבקושי הלכנו בו, והיו חולות וואדיות," נזכר רחמים בנימיני כעבור שנים. בבואו למגדיאל קנה בנימיני קרשים, מסמרים ופטיש, ובנה צריף למגורים שחלק ממנו הושכר. לימים גם קנה פרות ערביות והפקיד אותן בידי הרועה איבניצקי - שהרי שדות מרעה לא חסרו בסביבה. בערב היו חולבים את הפרות ואת החלב היו מוכרים בעיר. לפרנסתו עבד בנימיני בבניין, ברחוב חנקין שבאותם ימים החלו מקימים בו בתים. "בגדאדי" אחר שהתיישב במגדיאל היה גבריאל שמש. שמש הציוני בא ב-1924 לירושלים, אבל כעבור זמן קצר החליט - עם צעירים אחרים - כי יש לבנות את הארץ ולא לגור בעיר. זמן קצר היה בגדוד העבודה בגדרה ואחר-כך חיפש אדמה, לעבדה ולבנות את ביתו עליה. הוצע לו מגרש בקרן הרחובות המלך ג`ורג` ואלנבי בתל אביב, אבל שם האדמה הייתה חולית ולא טובה לנטיעות. גם אדמת הכורכר שהוצעה לו ברמת גן לא הייתה יפה לחקלאות.

 

בסופו של דבר קנה שמש אדמת בור במגדיאל שהוקמה שלוש שנים לפני כן. לאחר שרכש את האדמה ב-1927, נסע גבריאל שמש לבגדאד להביא משם את הצעירה שהייתה משודכת לו, והזוג נישא בארץ-ישראל. תחילה התגוררו השניים באוהל ואחר-כך בנו צריף מקרשים מצופים פח. לאחר האוהל נראה להם הצריף כווילה של ממש. כמו לרוב מייסדי מגדיאל, גם לגבריאל שמש לא היה מושג בחקלאות, שכן בחוץ-לארץ היה שוחט מוסמך, חזן וקורא בתורה.

(חשביה אריה, עיר הירוק, סיפורה של הוד השרון, הוד השרון, 1996)