החינוך, כמו גם הדת, עמד בראש מעייניהם של מתיישבי מגדיאל הראשונים. לא במקרה נועד הבניין הציבורי הראשון שהקימו לשמש הן כבית כנסת, הן כבית ספר והן כגן ילדים. כבר ב-1924, עם בוא המתיישבים הראשונים, באה למגדיאל גננת - הלא היא יהודית קפלושניק. בשנות ה-30 כבר היה הגן גדול אפילו במושגים של ימינו.

כשבאה שושנה בר-נתן למגדיאל ב-1933, לאחר שעבדה 7 שנים בתור גננת בחוץ לארץ, היתה משרת הגננת תפוסה במקום. אמרו לה שבכפר הדר צריכים גננת, מפני שהגננת חלתה. הדבר היה לקראת סוף שנת הלימודים. שושנה קיבלה גן ובו 6 ילדים. היא גרה בגן, שהיו בו ספה, חלון עם וילון ו-2 שולחנות, עד שנישאה לאיכר ממגדיאל, יצחק ספיבק (מראשוני המושבה ששימש חבר המועצה והיה ממייסדי הבנק המקומי וקופת חולים עממית) ועברה לגור במגדיאל.

כשהתחילה שושנה לעבוד בגן במגדיאל, היו בו כ-30 ילדים, והשירותים היו בחצר. כשנבחרה לחברה במועצת מגדיאל, לא חדלה שושנה להציק לחברי המועצה בעניין זה בישיבות המועצה. פעם אחת דפק אחד החברים על השולחן ושאל: "עד מתי ידברו בכל ישיבה על בית שימוש?" ענתה לו שושנה בר-נתן: "עד שיבנו שירותים בגן."

הציוד בגן היה מינימלי. הרבה מכשירים חינוכיים יצרה הגננת במו ידיה מדיקט וממכסים של שפופרות של משחת שיניים או משחת נעליים. גם המשחקים בגן היו מורכבים מקופסאות ביסקוויטים, מקוביות שהוזמנו אצל נגר ומאצטרובלים.
שושנה טיפחה גינה יפה בחצר ובה ערוגות של ירקות. כן היה שם עץ פרי, ארגז חול ונדנדה. הילדים לא סבלו מהיעדרו של ציוד ראוי. עובדה, אחד מהם נעשה מדען בכיר (ליטאי), ואחר הוא ד"ר אלישיב מבית החולים מאיר. גם ראש עיריית הוד השרון בשנות ה-90, עזרא בנימיני, היה אחד מילדי "הגן של שושנה".