המורה הראשון שנחקק בזיכרונם של ילדי מגדיאל היה יהודה אדלשטיין. כמו במושבות אחרות היה הלימוד משותף לבני גילאים שונים כשכיתת הלימוד הייתה בחורשה, בצלו של עץ או באחד המבנים שבמושבה. אחד המורים הראשונים לא היה מורה מוסמך, אלא מי שהיה אחר-כך מזכיר המועצה. מגדיאל הייתה בעת ההיא מרכז לכל יישובי הסביבה מבחינות רבות: מסחרית, תרבותית וגם חינוכית. מאחר שממילא לא היה מספר רב של תלמידים מבני המקום, למדו אתם ילדים מכל הסביבה.

 

כשבנו את בית הספר, למדו בו שתי כיתות יחד, היות שלא היו בו תלמידים די הצורך. בכיתה ח`, לדוגמה, היו 4 בנות ו-4 בנים, שניים מהם לא ממגדיאל. אחד מכפר סבא ואחד מרמתיים. בית הספר הבנוי הראשון שוכן במבנה ששימש תחילה גם בתור בית כנסת ובקצהו היה גן ילדים. כעבור שנים מספר הוקם בית ספר שני. בית הספר החדש היה כללי. קודמו היה דתי, אבל לא חרדי. חלק מההוי היה להתפלל בבוקר "מודה אני לפניך" והבנים חבשו בו כיפה. לימים הוקם גם בית ספר של המזרחי ביישוב. ב-1941 באה לדרום השרון קבוצה של יהודים מאיטליה, שהיו בעלי השכלה אקדמאית ולא הייתה להם פרנסה.
בשלב מאוחר יותר נקלטו יהודים משכילים אלו באקדמיה הארץ-ישראלית, אבל לפני כן מצאו תעסוקה בתור מורים בדרום השרון. אחד מהם, פרופסור הרטום - לימים אחד מעורכי התנ"ך הירושלמי - לימד תנ"ך במגדיאל. לואיזדה - צייר שגר ברמת הדר וחולל שינוי באיור ספרי ילדים בארץ - היה מורה לציור. רפאל רנטו כהן לימד לטינית.רבים מתלמידי מגדיאל באו ממשפחות דלות אמצעים, סיפר חבר הכנסת גדליה גל, יליד מגדיאל. הדבר יצר בעיה כשהיה צריך לארגן טיול. מנהל בית הספר, לוי, שהיה מחנך למופת, העלה הצעה שתלמידיו יתחזקו את חצר בית הספר ובתקציב שהקצתה מחלקת החינוך של הוועד לצורך זה, ושהתפנה עכשיו, ימומן הטיול. וכך היה. גם רבים מן הדברים שרכש בית הספר לאחר מכן מומנו מעבודת כפיים של התלמידים. במגדיאל למדו עד כיתה ח`, ואחר-כך עברו לכפר מל"ל, ששם היו כיתות ההמשך - י`-י"א. ואולם פני הדברים השתנו לאחר שהוקם בית ספר ברמתיים.
ציפורה שומרון לבית גפני, שלמדה בבית ספר העממי במגדיאל, סיפרה: "היינו הולכים בבוקר ברגל וחוזרים בצהריים ברגל - עד כיתה ג` או ד`, כשהתחילה להיות הסעה. זאת הייתה דרך עפר לא סלולה, ובאמצע, קצת לפני הפנייה למוסינזון, הייתה בעונת הגשמים שלולית גדולה מאוד. הייתי צריכה לעלות על הגדר שלצד הדרך כדי לעבור את הקטע הזה. לפעמים היה מפלס המים גבוה עד לגדר, ואז היו נעלי מתמלאות מים. הדרך מהבית לבית הספר - וחזרה - נמשכה כמחצית השעה."

(חשביה אריה, עיר הירוק, סיפורה של הוד השרון, הוד השרון, 1996)

בתמונה: אבן הפינה לבית הספר העממי במגדיאל