בית הכנסת המרכזי במגדיאל

לבניית בית הכנסת היו כמה שיקולים, ראשוני המושבה היו שומרי מסורת על כן נזקקו כבר בראשית ימיהם במקום לבית כנסת. שיקול נוסף הייתה העובדה שוועד המושבה היה צריך בית של קבע. עניין אחר הייתה העובדה שהימים היו אחרי מאורעות תרפ"ט-1929 (פגיעות רבות של ערבים ביהודים), שהשאירו חותמם על היישוב כולו. הצורך בביטחון והגנה היה אמיתי והכתיב את אופי המבנה. בשנת 1928 החלו בחיפוש מקורות כספיים למימון בניית בית הכנסת. לצורך זה הוקם `וועד בנין בית הכנסת במגדיאל` שחבריו היו שמואל זוכוביצקי,  שבתאי ספיבק, שמואל-יונה דאום ואחרים. הוועד החליט לבנות בית כנסת ל 250 מתפללים, חוץ מעזרת הנשים והתקציב אמור היה לעמוד על 1500 לא"י (לירות ארץ ישראליות).

מאין הגיע הכסף לבניית בית הכנסת?

 במכתב מהקרן הקיימת מיום 20.2.1930, כתוב כי, מגרש מס` 312 נתרם והועבר בשנות ה-30 של המאה העשרים, מאדמת המושבה אל הקרן הקיימת לישראל. המגרש נרשם במשרד ספרי האחוזה של ממשלת ארץ ישראל, על המגרש שילמה המושבה מס הָכָּרָה לקק"ל. חלק ניכר מהכסף הגיע מתרומות. את התקציב לבניית בית הכנסת גייסו התושבים מכמה מקורות:

  1. ההנהלה הציונית בארץ ישראל הקציבה 500 לא"י (לירות ארץ ישראליות ) כהלוואה                                                                      
  2. יהודי מקנדה בשם פירס שהיה בעל מטעים בגן חיים תרם 500 לא"י.
  3. הרב מאיר ברלין(בר אילן), שעמד בראש מחלקת הביטחון - 500 לא"י.
  4. תרומות מאלה שעמדו בקשרי מסחר עם  מגדיאל (בחומרי בנין כגון: בתי המסחר גליקמן, בוטקובסקי ועוד).
  5. תרומות מתושבי מגדיאל
  6. הוועד מכר את הצריף שבו פעל וחלק מן הכסף נתרם לבניית בית הכנסת.
  7. תרומה נוספת ע"י תייר אלמוני מפולין והרי הסיפור מפי משה יעקבי ז"ל: "באחד הימים נקרא אבי צודיק יעקבי אל מר שמואל זוכוביצקי-זקיף וזה אמר לו כי עליו לנסוע לתל אביב כי שם מתאכסן תייר המוכן לתרום 5 לירות לבניית בית הכנסת. צודיק נסע לתל אביב אל התייר, מסר לו דרישת שלום מזוכוביצקי, סיפר לו כי בא לקחת את התרומה וכנשאל אבי מה גובה הסכום שנקב זוכוביצקי כי עליו לתרום, ענה ללא היסוס - 25 לירות. התייר השיב: "אם זה מה שקבע זוכוביצקי זה גם מה שתקבל". צודיק חזר למגדיאל ומסר לזוכוביצקי את התרומה. כשראה זוכוביצקי את התרומה הנכבדת התפלא, כי באותם ימים היה זה סכום גבוה מאד שאפשר היה לקנות בו כ-7 דונם אדמה, אך קיבל אותו בברכה לבניית בית הכנסת".

סעיפים 2,3,4,5 צוטטו מספרו של שמואל זקיף/גולה ומולדת /89 

 מרדכי קרייתי תכננן את מגדיאל

מרדכי אורבך תכנן את בית הכנסת

  • הבנאי/קבלן - היה מר ברמן מרחוב בוגרשוב 19 בתל אביב.
  • הזגג - היה משה גוטליב מרחוב פינסקר בתל אביב.
  • המסגר - היה מר ודובינסקי פינת רחוב שכם ורחוב הגדוד ע"י בניין סולל בונה בתל אביב.
  • את החלונות הזמינו מקואופרטיב "איחוד" למתכת בדרך תל אביב תל אביב.

בשנת 1930 נחנך בית הכנסת

מאז שנבנה נקרא בפי כל - "בית הכנסת הגדול", אך הוא קרוי בעצם - "משכן יעקב" – על שם יעקב בסר שהיה השוחט במגדיאל.

לאחר שהוקם בית הכנסת שימש המבנה את התושבים לכמה מטרות :

  1. כבית תפילה
  2. כמבצר המגן מפני פורעים ערבים.
  3. בית ספר.
  4. גן ילדים.
  5. תחנת נוטרים.
  6. תחנת קשר.
  7. מחסן נשק.
  8. מקום מושבו של ועד הישוב.
  9. מקום מפגש לתושבים.
  10. מרפאה.
  11. באחד מחדריו היתה המועצה המקומית
  12. כיום 2017 נמצא באחד מחדריו הארכיון ההיסטורי של העיר
  13. (שמחה קליין,הצריף הראשון,2017)

 

את בית הכנסת הראשון במגדיאל הקימו אשכנזים. מאחר שזמן קצר אחרי עלייתם על הקרקע של יוצאי מרכז אירופה, התישבו  במגדיאל "הבגדאדים",

מאחר והיה בית כנסת אחד והיו שני נוסחי תפילה - אחד אשכנזי ואחד שנקרא ספרדי, אבל גם הוא היה מקובל אצל האשכנזים - עלתה השאלה: לפי איזה נוסח יתפללו? מצאו פשרה אופיינית למגדיאל: שבת אחת יתפללו לפי נוסח אשכנז, ושבת אחרת - לפי נוסח ספרד.

בשמחת תורה היתה שמחתם של "הבגדאדים" רבה במיוחד. הם היו עושים הקפות ועושים שמח. ספר התורה אצל האשכנזים היה מולבש בכתונת. אצל "הבגדאדים" הוא היה מונח בקופסה עגולה ועליה שני ווים שהיו תולים עליהם בחגיגה סרטים או מטפחות צבעוניות. הילדים היו הולכים למקום שבו היה שמח יותר. בשבת היו הילדים מתאספים בבית הכנסת לקרוא דף תלמוד. קראו לזה "תפארת ילדים".

סידור התפילה הזה לא ארך זמן רב, ורצו הספרדים להתפלל בנפרד, אז, הוקצה להם אחד החדרים בכניסה לבית הכנסת, חדר שנקרא בפי כול "בית הכנסת של הבבלים", אבל באופן רשמי הוא נקרא על שם החכם מבבל יוסף חיים. כך יושרו ההדורים ובבית הכנסת הגדול היו שני בתי כנסת-אשכנזי וספרדי. כעבור שנים תרמה פלורה סיטי חלק ממגרשה להקמתו של בית הכנסת של הספרדים, ברחוב אהבה. ובשנת 1962 הונחה אבן הפינה לבית הכנסת. מאז מחזיקים בני העדה את בית הכנסת "הספרדי" והם מקפידים לקיים בו מניין שלוש פעמים ביום. גבריאל שמש היה חזן בבית הכנסת הזה, ועד שבא הרב רפאל ביטון, הוא שימש גם ראש הקהילה.

שמש התפלל שם גם כשהיה כבר בן 91.

בקרב ילדי מגדיאל שהתפללו בבית הכנסת היתה גם ילדה אחת, תהילה שיינזון-ליסטמן. תהילה היתה בתו היחידה של אחד מנכבדי המקום, מוסמך לרבנות מישיבת סלבוטקה שבליטא, שהיה ידוע בתור ידען גדול בתורה ובלימודים חילוניים גם יחד. כשהלך אביה לעולמו החליט מי שהחליט להרשות לה לומר עליו "קדיש" בבית הכנסת. השנה היתה 1935. "הייתי בת פחות מחמש-עשרה. מוזר היה לי לעמוד לבדי בעזרת גברים, כשלצדי גברים בעלי זקנים ואני ילדה יחידה," סיפרה תהילה. ואולם מאחר שלמדה בבית ספר דתי לא היתה אווירת בית הכנסת זרה לה.

הקמת בית הכנסת קיבלה גם ביטוי בעיתונות הארצית בעיקר בגלל היקף ההשקעה במבנה והעובדה שכל הכסף גויס ע"י וועד המושבה ותושביה.
למבנה עצמו היו לפחות שתי תכניות: הראשונה, שלא נבחרה, הייתה של האדריכל ירסמיצקי בעלות גבוהה יחסית של 1681 לא"י. התכנית דברה על הקמת מבנה גדול ומפואר בן שתי קומות, שאין הו התייחסות לנושא הביטחוני. תכנית אחרת, לכאורה זולה יותר הוצעה ע"י האדריכל דוד טוביה (טוביהו) שהיה המהנדס הראשי של `סולל בונה`. הבניין הוקם בכיכר שבמרכז היישוב, שאליה התנקזו חמשת הרחובות הראשונים כשההנחיה הייתה לבנות את בית הכנסת `כמבצר`. התוצאה הייתה מבנה שנבנה כמצודה, בבנייה הקשוחה ביותר שהייתה ידועה בזמנו-לבנים כפולות שישמשו מגן מקליעים. הגג כותר במעקה בטון ובו חרכי ירי לתצפית. פתחו של בית הכנסת פנה לצפון, לכיוון כפר סבא, משם לא נשקפה סכנת התקפה. החלונות היו גבוהים במיוחד. המבנה נועד לשמש מקלט לתושבים בזמן התקפה. ביישוב אמרו שאם תאיים סכנה על מגדיאל, יבואו כולם לבית הכנסת ויילחמו מן הגג ...

בט"ו בשבט תר"צ (1930) הונחה אבן הפינה לבית הכנסת המרכזי של מגדיאל בנוכחות הרה"ג עוזיאל מתל אביב, הרב שפירא מירושלים, הרב מיליקובסקי מהרצליה ובאי כוח מכל המושבות הסמוכות. הרב הראשי הרב"ג קוק ומאיר דיזינגוף, ראש עריית תל אביב שלחו את ברכותיהם. ברכה מיוחדת הגיעה אפילו מהשיח סאכר אבו קישק שלא יכול היה להגיע בגלל צום הרמאדאן.

בניית בית הכנסת לא הייתה נקייה מעיכובים ומסיבוכים כספיים, למרות ההכנות המדוקדקות של וועד בית הכנסת, אך בקיץ 1931 נחנך לבסוף המבנה אך העבודה לא נשלמה והנושא המשיך להעסיק את הוועד עוד שנים ארוכות. ביוני 1933 החליט הוועד להטיל מס חד פעמי על הקמת מבני ציבור במושבה ולסיום העבודות בבית הכנסת. ביולי 1934 הוחלט על הקמת בית כסא ליד המבנה. ורק בנובמבר 1936 חובר המבנה חרשת החשמל. בשנת 1944 נעשו העבודות האחרונות, מעל לחדרי הוועד נוספו חדרים ונערכו בו תיקונים שונים. לימים איבדה הכיכר את צביונה בגלל סלילת כבישים והתקנת מדרכות ובנייה נרחבת, אבל במשך שנים נחשב האתר כסמל וציון בנוף המושבה.

(כוכבי שמיל, אתרים הסטוריים במגדיאל, עבודה המסגרת הקורס שימור אתרים ועיצוב הנוף,אוגוסט 1996)