בריכת מים

 

המכנה המשותף הכמעט-יחיד של האבות המייסדים של מגדיאל,  רמתיים וכפר הדר (שנוסדו הרבה לפני רמת הדר) היה מלחמת הקיום.

מאחר שאת 3 המושבות הללו (כמו את רמת הדר, שהוקמה אחר-כך) יסדו יזמים פרטיים, לא היה גוף מוסדי שיתמוך בהן - ורבים מן המתיישבים אף התנגדו לקבל תמיכה ממוסדות לאומיים, משום שלא רצו להיות כפופים לתכתיבים מגבוה. משום כך היה עליהם לבנות את חייהם החדשים במולדת העתיקה-החדשה בכוחות עצמם ובאמצעים שעמדו לרשותם.

רובם בחרו לבסס את עתידם על פרי ההדר, ואת רוב משאביהם השקיעו בנטיעת פרדסים. הבעיה היא, שפרדס מניב פרי רק לאחר שנים מספר מנטיעתו וכדי להתפרנס ממנו על בעליו להמשיך ולהשקיע בו בעיבוד ובהשקיה. כדי להתקיים  היו בעלי הפרדסים צריכים לעבוד עבודות חוץ או לפתח משק-עזר. רבים מהם  בחרו בענף הלול.

המצוקה הגדולה והדוחקת ביותר היתה - היעדר מים במקומותיהם. עד שנחפרה הבאר הראשונה במגדיאל ב-1925, הובאו המים מן היישובים הסמוכים, כפר מל"ל וכפר סבא.  למגדיאל הובאו המים בחביות שהועמסו על עגלה רתומה לחמור או לפרד. את המים מכרו השכנים בכסף מלא ובכמויות מוגבלות משום שהם עצמם היו זקוקים למים שלא היו מצויים בשפע. אנשי רמתים מתחו צינור מים מהבאר של מגדיאל עד שחפרו לעצמם באר.
רחמים בנימיני היה בין חופרי הבאר הראשונה במגדיאל. "לא היה חשמל במגדיאל" סיפר בנימיני. "המים נשאבו בעזרת מנוע דיזל. עד שנבנתה ברכה לאגירת מים, היינו משקים את הפרדסים במים שהובאו בחביות, על עגלות. מים לשתייה היינו מביאים לבתים בדליים או בג`ארות (כדי חרס ערביים). רק כעבור שנים היו מים זורמים בבתים שלנו."

למשפחת זמיר(זומר) היה חמור ומשני צדיו  תלו ארגז, בכל ארגז הניחו שני פחי נפט רחוצים היטב שנועדו להכיל מים. כיוון שההורים היו עסוקים במשק ובבית, היתה הבת הגדולה הִינְדָה נשלחת להביא מים. גם אם היתה מגיעה ראשונה אל צינור המים בכפר סבא, היא הגיעה אחרונה למגדיאל, משום שלפעמים היה החמור מתעייף ונשכב לנוח ולאחר מכן לא היה יכול לקום עם הפחים המלאים מים. הינדה היתה נאלצת להמתין - לפעמים שעות מספר - עד שיגע מבוגר  ויוריד את הפחים, כדי שהחמור יוכל לעמוד על רגליו.