רוב חברי המחתרות באזור היו חברי ה"הגנה", אבל היתה שם גם נוכחות חזקה של אצ"ל ולח"י. בן-עמי זמיר ממגדיאל עבד ב-1941 בענף היהלומים בנתניה כדי לעזור בפרנסת המשפחה. המצב בבית היה קשה. האח הגדול שירת בצבא הבריטי, והאחות הגדולה היתה נשואה וטיפלה במשפחתה שלה. כשיצא לנתניה, היה בן-עמי חבר ה"הגנה", אף-על-פי שאביו היה קרוב לרוויזיוניזם ואמו אהדה את מה שנקרא "ימין". בנתניה, השוכנת לחוף הים התיכון, צורף בן-עמי לפלי"ם - פלוגות הים של הפלמ"ח - שהוקם באותה העת במסגרת ה"הגנה". ואולם נתניה היתה מעוז של הארגון הצבאי הלאומי, ובאחד הימים פנה אליו צעיר מקומי בן גילו והציע לו להצטרף לאצ"ל.

הפנייה באה בעקבות תקרית מסוימת. באחד הלילות חזר בן-עמי עם חבר מסרט וראה נערים רעולי פנים מדביקים כרוזים. אחד הדביק את הכרוזים והאחר השגיח עליו. שני שוטרים בריטים קרבו למקום, ראו את הנערים מדביקים כרוזים והתחילו לרוץ לעברם. אחד השוטרים עקף אותם מצד אחד, והאחר עבר על פני בן-עמי וחברו ואקדח שלוף בידו. כבמעשה משובה, כביכול, שם לו בן-עמי רגל, והשוטר השתטח ואקדחו נשמט מבין אצבעותיו. בלי לחשוב כלל, חטף בן-עמי את האקדח וברח מן המקום. "אחר-כך נבהלתי," סיפר. "איפה אחביא את האקדח? מה אעשה בו?"

התברר שאחד מאנשי אצ"ל ראה את מה שקרה וכעבור ימים מספר פנו אל בן-עמי והציעו לו להצטרף לאצ"ל. הרקע המשפחתי פעל את פעולתו והוא נענה להצעה. לאחר שהצטרף לארגון הצבאי הלאומי, עבר בן-עמי קורס מפקדים בפרדס של משפחת תמרקין במגדיאל. נחמן תמרקין היה איש ה"הגנה". אחיו, שגר בנתניה, תמך באצ"ל ואפשר לחברי המחתרת הזאת להתאמן בפרדס של משפחתו. מישהו מאנשי ה"הגנה" ראה את אנשי אצ"ל מתאמנים בפרדס וכנראה הודיע על כך לבריטים, שכן יום אחד באו פתאום למקום מכוניות ובהן צנחנים בריטים, "כלניות", וכיתרו את הפרדס. "היינו 11 חניכים ומפקד. שניים נתפסו וכל היתר הצליחו להתחמק," סיפר בן-עמי. "המשכנו את הקורס במקום אחר ואז ראה אותנו ערבי והודיע על כך לסיור של המשטרה. שוב הצלחנו להתחמק. באצ"ל קראו לנו `הקורס האומלל`."
אחיו של בן-עמי, אליקום, שהיה מבוגר מבן-עמי (ונפל בקרב לטרון במלחמת העצמאות), היה איש הפלמ"ח. האח השלישי היה חבר ה"הגנה" ושירת בתור נוטר.
בזמן שהיה בנתניה, עדיין לא ידעו במשפחה שבן-עמי עבר לאצ"ל. ההורים ידעו רק שבניהם פעילים במחתרת במאבק בבריטים.
אחרי מלחמת העולם השנייה הטילה מפקדת אצ"ל על בן-עמי זמיר לארגן את הארגון הצבאי הלאומי באזור כולו. בפתח תקוה היה סניף חזק מאוד, אבל ביישובים שבינה ובין נתניה לא היה כלום, ועל בן-עמי הוטל אפוא לארגן את רמתיים, את מגדיאל, את כפר סבא ואת רעננה, ואפילו עד הרצליה הגיע. הוא השתדל שלא להתנגש עם אנשי ה"הגנה" ולח"י, ארגון שהיה לו מאחז חזק בכפר סבא, ושכחצי תריסר אנשים במגדיאל היו חברים בו. "מאחר שכולנו גדלנו יחד, שררו בינינו יחסים טובים למדי ולא היו עימותים חריפים ביותר בין המחתרות השונות," סיפר בן-עמי. "לא פעפעה שנאה בינינו - להבדיל מן היחסים שהיו בינינו לבין בני כפר מל"ל או בני רמתיים. גדלנו כמו משפחה קטנה. אני הייתי המפקד של אצ"ל במקום וידעתי שרחביה ורדיגר (לימים, ורדי) ויהושע דאום מפקדים ב`הגנה`. הם היו חברים של אחי ומבוגרים ממני, ורחשתי להם כבוד. היחסים שלנו היו אישיים."
צעירי המקום היו להוטים להשתתף במאבק בבריטים, ולרבים לא היה חשוב באיזו מחתרת יהיו. סיפר אבנר קריגר מרמתיים: "ידעתי שאחדים מחברי גויסו לגדנ"ע בבית הספר התיכון. אותי לא גייסו והורי התרעמו על כך. הם דיברו עם אחד מאנשי ה`הגנה` ואני חיכיתי לקריאה. באחד הימים פנה אלי בן-ציון פורטנוי מרמתיים ושאל אם אני מוכן להצטרף למלחמה באנגלים. אמרתי: `כן.` הזמינו אותי לבוא בערב לפרדס חשוך בפאתי מגדיאל. באתי ולא ראיתי אף אחד. ישבתי על ארגז עץ וחיכיתי שעה ארוכה. בסוף באו אנשים שלא הכרתי, שאלו אותי שאלות והשביעו אותי, ובדיעבד נודע לי כי גויסתי לאצ"ל. אחר כך גייסתי את אחותי עירה."
מפקדו של אבנר קריגר באצ"ל היה בן-עמי זמיר ממגדיאל.
"עסקנו בהדבקת כרוזים ובמשלוח מכתבי התרמה אנונימיים. אימוני נשק נעשו ברמתיים, בכפר סבא ובמגדיאל," סיפר אבנר.

גרשון אנצלביץ`, תושב מגדיאל, היה בפלוגת בית"ר שפעלה ליד בית הספר הדתי. הוא הצטרף לאצ"ל ב-1934, בעודו תלמיד בית הספר החקלאי במקוה ישראל, והתאמן עם חבריו בחולות חולון. בתום לימודיו שירת גרשון באצ"ל בכפר סבא, משום שעדיין לא היה סניף אצ"ל במגדיאל, ולימים נעשה למחסנאי הנשק של אצ"ל במקום.

 

מה בתמונה? פעמון מגדל המים שימש גם לאזעקה