מקימיה של רמת הדר נימנו עם `העלייה החמישית`, שחבריה זכו לכינוי ה `הייקים`. על פי התכנית המקורית רמת הדר הייתה מיועדת ל-35 משפחות. בפועל, הגיעו ליישוב שלושה `גלים` של מתיישבים כשכל קבוצה מונה לא יותר מעשר משפחות. האגודה שנועדה בתחילה לסייע בקליטת עולי גרמניה פתחה בהדרגה את שעריה גם בפני מתיישבים אחרים על מנת לחזק את היישוב.

מתוך המשפחות שהיו רשומות במשרדי האגודה בגרמניה הספיקו לעלות לארץ עד אפריל 1938 רק כעשר משפחות: הברר, פיינה, כרמי, גברת לחמן עם בנה ובתה, שיינפרנק, אדלר, רוט, בועז, ורטהיים ורגנסבורגר. השאר נשארו בגרמניה ללא יכולת לצאת. בשנת 1939 הצליחו להגיע עוד מספר משפחות: אויגן קאופמן ורעייתו, פינטו, ליבר, קפלר מרברג ולווה (לוי) מירושלים. על פי סיפורי הוותיקים הגיעו באותה עת גם ארבע משפחות מאייר, ללא קשר משפחתי ביניהן. ביישוב ניתנו להן כינויים על מנת להבדיל ביניהם כמו "מאייר מכולת" (בעל המכולת ברחוב האגודה מול הכניסה לרחוב הדקלים), "מאייר שראייר", "מאייר 39 " (כי מספר המשק שלו היה 39) ו "מאייר צדיק" (כי היה אדם דתי). המשותף לכולם הייתה העובדה שהיו בני המעמד הבינוני, בעלי מקצעות חופשיים, בעלי משפחות וחסרי הכשרה חקלאית.

באמצע המלחמה הגיעה קבוצה של יהודים ממוצא איטלקי לרמת הדר. משפחות לואיזאדא, פאנו, בקי, אוטולנגי, עמירן ואוזיליי גואסטאללה, וקולבי, הרטום ואחרים. הם התיישבו במרחק מה מרמת הדר על גבעה שלימים קיבלה את השם תל דן, ע"ש דנטה לטס, אחד ממניהיגי יהדות אטליה. האיטלקים התערו עד מהרה בחברה המצומצמת של רמת הדר כשהם מוסיפים נופך אינטלקטואלי למושבות השרון מכיוון שחלקם היו מומחים בעלי שם כמו דוקטור קולבי, מומחה למשפט הקתולי, הרטום ואחרים. חלקם מצאו את פרנסתם כמורים בבתי הספר באזור.

אחרי המלחמה קלטה רמת הדר פליטי שואה, חלקם ממוצא גרמני או אוסטרי ואחרים ממוצא פולני. למרות כל המאמצים רמת הדר נשארה יישוב קטן ומצומצם שקלט לתוכו אנשים מבוגרים, חלקם בעלי משפחות וילדים ואחרים מטופלים בהורים זקנים. עובדה שיצרה יישוב קטן, קשה יום ללא מסגרת חברתית -ארגונית חזקה.

(חשביה אריה, עיר הירוק, סיפורה של הוד השרון, הוד השרון, 1996. ערב ראיונות עם וותיקי היישוב, ערך מיכאל רובינזון רח` תל דן רמת הדר)